'"ותִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ" ותרא לא נאמר אלא ותראהו, אמר רבי יוסי בר חנינא: שראתה עמו שכינה. "וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה" קרי לה נער וקרי לה ילד? תני: הוא ילד וקולו כנער, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: אם כן עשיתו בעל מום למשה רבנו עליו השלום, אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתבה. "בוכה" היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי. דבר אחר: "והנה נער בוכה" ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים. "ותחמול עליו" כיון שראתה אותו בוכה חמלה עליו' (שמו"ר א,כד). ר"י ור"נ חלקו על נאמר "נער", האם זה בשל שקולו היה כנער, או שאמו שמה לו חופת נעורים. (ר"י למד שנאמר "נער בוכה" שמשמע שהבכי הוא של נער, ואילו ר"נ למד "ותראהו והנה נער" שראה עניין של נערות). מה באו לומר בזה (מעבר לפשט דבריהם איך לדרוש כיון שלשיטת ר"י נשמע כפגם במשה, ולכן ר"נ דרש אחרת)? נראה שזה המשך למקודם שדרש ריב"ח שראתה את השכינה איתו, ממילא גם הנער קשור לעניין השכינה, שמשה הוא שליח ה' להוצאת בנ"י ממצרים, ולכן השכינה איתו, שבאה לגאול את ישראל על ידו. אולי לכן ההמשך במדרש הוא: '"ותאמר מילדי העברים זה" מנין הכירה בו? אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: שראתה אותו מהול. "זה" מהו זה? זה נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור, כיון שהפילו משה ליאור בטלה הגזרה' וכו'. משה מייצג את העברים במילה, שאברהם הצטווה על המילה, ואצל אברהם נאמר הגלות והגאולה: “ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו,יג-יד). לכן גם אז בטלה הגזרה, שהיא חומרה שהייתה בגלות (מוות לילודים) ועכשיו נפסקת דרך משה, שזה רמז שהגלות תפסק על ידו. אולי זהו שגבריאל נתן מכה למשה כדי שיבכה ותחמול עליו, שמעבר לדרשה בפס' ש"והנה נער בוכה" כעין פתאום בוכה, שלא בכה מעצמו כיון שהיה כנער שלא בוכה (וגבריאל הכה, שהוא מסמל את הכוח-גבורה ['גבר..'] ולכן הוא זה שהכה), נראה שרומז גם שגבריאל בא להכות, שיש עכשיו קשר להכאת המצרים, שתהיה ביציאת מצרים דרך משה, ולכן יש קשר לבכי וחמלה, כנגד שה' שמע את הקושי של בנ"י וריחם עלינו: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב,כד-כה) שכך כאן יש ראיה ("ותראהו") מול ראית ה' ("ירא אלקים"), וכן שמיעה (“בוכה") מול שמיעה (“וישמע אלקים"), וזה קשור לראיתה 'שהוא מהול', כעין רמז לאברהם, שמופיע "ויזכור אלקים את בריתו את אברהם" וגו' (ומרומז גם שהיה מהול, כעין רמז למילה "בריתו", שיכול לישמע גם לברית המילה). יש גם רמז בזה שבכה כי אמר 'שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי', שמעבר לפשט, נראה שזה מרמז גם על השכינה, כעין שנאמר קודם על “ותתצב אחתו” (שמות ב,ד): 'ורבנן אמרין: כל הפסוק הזה על שם רוח הקודש נאמר "ותתצב" על שם (ש"א ג, י) "ויבא ה' ויתיצב"' וכו' (שמו"ר א,כב). כך שאולי מרמז שציפה לשכינה-לגאול את בנ"י. משה היה מיועד לגאול את ישראל: 'אמר רבי עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל' וכו' (שם), לכן בפס' אלו מרומז על הגאולה. אולי זהו עניין מחלוקתם של ר"י ור"נ, שגם קודם חלקו: '"וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר ידה, וחד אמר שפחתה' וכו' (שם,כג) שחלקו האם להדגיש את האדם עצמו (ידה) או הקשור אליו (שפחתה), שכך גם כאן חלקו האם משה עצמו (קולו) או מה שקשור אליו (חופת נעורים בתבה). (או שחלקו שם כמו שכאן, או ששינו את דעותיהם בשל הסברות השונות שיש כאן ושם, ולכן שם לא ברור מי אמר מה). ושניהם מתכוונים שבמשה יש קשר לגאולה (כמו שאמרנו קודם בבכי וכו'). אולי אפשר שזה קשור ליוסף שהיה שורש הגלות, ונאמר: 'כתיב (בראשית לז) "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" מה אמר?... רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים... אמר רבי יודה בן פזי: ... מה אמר מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגים בהן כעבדים? "לעבד נמכר יוסף"' וכו' (יר' פאה א,א [ובב”ר פד,ז]). הרי שהעונש של עבדותו היא על שאמר לשוה"ר על אחיו, ואת זה כנראה למד ר"י מדיוק בפס' עצמו: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז,ב) שפרש"י: 'את בני בלהה" - כלומר רגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן' (רש"י שם) שמשמע בפס' רמז לדברי ר"י. ממילא אם כך ר"י שאומר כאן שקולו כנער, נראה שרומז למה שנאמר על יוסף "והוא נער" וגו', לומר שמשה בא לתקן את יסוד הגלות, שהתגלגל בעקבות מכירת יוסף ('ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים'. שבת י,א. הרי שהגלות קשורה למכירה) וזה קשור לקול ולנער, קולו של משה כעין נער- שבא לתקן את קולו של יוסף, שנאמר בהיותו "נער", שדיבר לשוה"ר על אחיו ליעקב, שמבזים את אחיהם ("והוא נער את בני בלהה” וגו'). לעומת זאת, ר"נ מסתכל על העתיד, שמטרת היציאה ממצרים היא לקבל תורה ("ולקחתי") ולבא לא"י (“והבאתי”). לכן אומר חופת נעורים, שזה רמז למתן תורה שכעין נכנסנו לחופה: '"ביום חתונתו", זה מתן תורה' (משנה תענית ד,ז). נראה שכל אחד קשור לשמו: ר' יהודה מלשון הודאה, שנודע מה יסוד הגלות, ולכן כאן זה הודאה לתיקונה ולביטולה, ואילו ר' נחמיה מלשון ניחומים, שמראה את הגאולה במעלתה (מתן תורה). אולי אפשר שההבדל בניהם רומז להתחלת משה כשליח לגאולה, שר"י מרמז למקרה עם הגחלת: '"וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה" וְגוֹ' היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה כל מתאוים לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול... היו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו, והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והרגו אותו. ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה (שמות ד,י) "כבד פה וכבד לשון”' (שמו"ר א,כו). לכן כבר מהיותו קטן ראו שהוא מיועד לגאול את בנ"י, לכן אומר שהוא ילד וקלו כנער, שכבר בהיותו קטן ראו בו את יעודו לגאול את בנ"י בעתיד. אולי זה גם קשור לדרשה של ר"י שמשה היה צעיר מידי כדי לשלוט: '"וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר" וְגוֹ' רבי יהודה אומר: בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, אמרו לו: עדין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו, לפי שבן ארבעים שנה לבינה' (שם, ל). הרי שאצל ר"י משה מודגש כמיועד להיות שליח ה' עוד בקטנותו, שנחשב כמו גדול. לכן אומר כאן שהוא ילד עם קול של נער, שהוא קטן אבל יוצא ממנו יעודו לזמן היותו גדול יותר, להיותו מנהיג לגאולה בגדלותו. שזהו "ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות ב,י) שבפס' הזה נאמר "הילד”, ובו היה הזמן של ניסיון הגחלת והזהב (שפס' אח"כ כבר מדבר בהיותו גדול), כך שרומז בפס' שזהו הילד שעליו דובר קודם בפס' “ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה" (שם,ו), ומרומז שנקרא "משה" מלשון הווה, שכבר בזמן שמשתה אותו ראו בו שמיועד לגדלות (בקולו כנער). (ולכן זהו דברי ר' יהודה מלשון להודיע מה יעשה בעתיד). לעומת זאת, אצל ר"נ הוא מתייחס לזמן שממש ראו שהוא מיועד להיות שליח, שזהו כשהיה גדול (ולא מה שראו בהיותו ילד קטן), כשהכה את המצרי, לכן אומר חופת נערים, רמז שזה יהיה בעתיד, כשיגיע לגדלות ולא עכשיו כשקטן. לכן גם אומר בזמן הכאת המצרי: 'רבי נחמיה אמר: בן ארבעים שנה היה. אמרו לו: ודאי שאתה איש, אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו' (שמו"ר א,ל) שגם בזה אמר שמשה כבר היה גדול ממש. (לכן זהו דברי ר' נחמיה מלשון נחמה, כשמגיע ממש זמן הנחמה, ולא כשנודע מראש כר”י).