"והיה עקב תשמעון את המשפטים...." (ז, ב)

יהודי שרוצה לעצמו, יעדיף את המצוות הגדולות, כי השכר שלהן גדול יותר. מצווה שטרחתה מרובה גם שכרה מרובה שנאמר: 'לפום צערא אגרא'. כפי הצער כך השכר. אבל מי שעושה לכבוד ה' לא יזלזל בשום מצווה. גם לא במצוות שחז"ל מכנים אותן: "מצוות שאדם דש בעקביו" (רש"י הקדוש), שאין בני אדם משגיחין בהן, כביכול משליכין אותן תחת עקביהן. כי בקיום המצוות הקלות מוכיח האדם שכל כוונתו היא לעשות נחת רוח ליוצרו ולאו דווקא על מנת לקבל שכר.

שמחה של יהודי

והיה לשון שמחה. עקב הם הרגליים... צריך להגיע לשמחה כזו, שתגיע עד הרגליים, שהם יתרוממו מעל הקרקע, שיתחילו לרקוד. וזה אפשר רק על ידי משפטים, שאדם שופט את עצמו על כל מה שעושה, אם ראוי לעשותו או לא, וככה הוא ממתיק דינים, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, וזהו – "והיה עקב תשמעון את המשפטים" (ע"פ תורה סט בליקוטי מוהר"ן).

השמחה של יהודי, שהוא כל הזמן רוצה להתעלות. הנשמה שבתוכנו לא יכולה לשכון למטה בלי איזשהו רצון להגיע למשהו עליון יותר. אנחנו תמיד מסתכלים אל הפיסגה, ואחר כך רואים איפה שאנחנו נמצאים ואומרים בסדר, יש לנו סבלנות, כי גם להקב"ה יש סבלנות, העיקר שיש לנו יעד, העיקר שאנחנו רואים את התכלית.

אין דבר שיכול לשמח יהודי יותר מאשר קירבת ה'. "ואני קירבת ה' לי טוב". מתחברים אל המעל ועם הכוח של המעל מתמודדים עם מה שנמצאים בו. הנפש שלנו נמצאת בתשוקה מתמדת למשהו שמעל, למשהו עליון יותר, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה, שהיא בעצם תרומם אותי, ואם אני אגיע אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות הזאת שהיא יותר עליונה? זה הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה, והתפילה, כל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, לא אתנו, אבל כל העבודה זה שאפילו שאנחנו לא יכולים להגיע לזה, שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מהאור הזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך. איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. על זה היא כבר שמחה.

יהודי חייב לפרגן לעצמו זמן איכות עם בורא עולם. אם זה להגיע לבית הכנסת קצת לפני התפילה, אם זה להישאר אחריה בלי למהר, אם זה לצאת לשדה לכמה שעות, או למקומות הקדושים, אין תחליף למתיקות הזאת. אם יהודי לא מרגיש שהוא אוהב את ה', אם הוא לא מרגיש את הנועם של ה', אז העיקר חסר לו. יהודי צריך לחפש טעם אמיתי בעבודת ה'. אסור לו להתפשר. יש לנו דוגמא את רבי נתן, שנכספה נפשו להתדבק ביוצרו והוא חש צימאון עז לטעם אמיתי בעבודת ה'. בתוככי לבו הוא ידע שיש מתיקות ונעימות עצומה אצלו יתברך אך הרגיש כל כך רחוק ממנה. עד שפגש את רבינו הקדוש...

אנחנו עם המבט למעלה אך אנחנו לא מנותקים. אם אדם יש לו בעיה מסויימת שצריכים לטפל בה, אז הוא ילך ויטפל בה. הוא ילך ויטפל בשלום בית שלו, או בילד שיש לו בעיות לימודיות, הוא לא יתעלם משום דבר שקיים בעולם העשייה. אבל הוא כל הזמן יזכור שאנחנו לא נשארים פה לעולם. שכל העולם הזה הוא משל לנמשל. אחרי זה בא הנמשל...

כשאדם מכניס טיפה יותר כוונה לכל מעשה שהוא עושה, לכל מצווה שהוא מקיים, הוא מקבל שמחה. כל אדם חייב לומר שכל העולם כולו הוא חצי חייב וחצי זכאי ואדם אחד, עם דבר אחד קטן, איך שנוטלים את הידיים, ומשתדלים למלא את הכלי, ושהנטילה תהיה על כל היד, ולהגיד את הברכה בכוונה כמה שאפשר, יוצא שכל דבר הכי פשוט, כששותים מים ואומרים שהכל נהיה בדברו, אם אדם מכניס את האמונה הקדושה שלו שבאמת הכל  זה ה', שבאמת הכל נהיה בדברו, גם המים האלה שהוא שותה עכשיו, אז הוא יכול להכריע את כל העולם לכף זכות ולהביא את הגאולה.

צריך להכניס אמונה קדושה לחיים שלנו. רק זה יוציא אותנו מהעצבות. אדם, מהרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות ולא תמיד התוכניות שלנו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלנו מתממשים ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל העולם, הוא יודע נסתרות והוא זה שמכוון את כל הבריאה כולה. לא הולך לך כי ככה השם רוצה!  זה הכי טוב בשבילך כשלא הולך לך. תמשיך לרצות ולהתפלל עד שתבנה את הכלים ואז תוכל לקבל. בינתיים תשמח כשלא הולך לך. אל תאשים, לא את עצמך ולא אף אחד. תראה רק את השם. אדם, אם הוא כועס, דואג, עצוב, שבור, הוא לא רואה את השם, הוא בהסתר פנים, הוא לא רואה שהכל זה השם, הוא לא רואה שזה מהאהבה של ה' אליו מה שקרה לו.

החיים זה התמודדות עם אין ספור נסיונות, אין ספור קשיים, וכל פעם שנדמה לך שמשהו לא טוב קורה לך, אין לך אמונה. אם אתה בעצבות, זה כמו שאתה אומר אין ה' בעולם ח"ו. אדם מאמין הוא כל הזמן שמח. וגם אם עשיתי עבירה ח"ו, אני לא אתן לו ליצר להפיל אותי לעצבות. בשום אופן לא. אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה. אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר ואני אמשיך בשמחה. אני אזכור שהכל זה מאהבת ה' אלי.
אחד הדברים הכי חשובים זה להאמין באמונה שלמה שה' אוהב אותי. אהבה אינסופית השם אוהב אותי. כשאני באמת מאמין בזה, אני מסתכל על כל מה שקורה איתי בעיניים קצת אחרות,  כי אם ה' כל כך אוהב אותי, אז מה שקורה לי עכשיו לא יכול להיות שזה רע. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות. הוא לא צריך לבזבז הון במאמצים חסרי תועלת להשיג שמחה מדומה כמנהגו של עולם. יהודי שואב את שמחתו מהידיעה שהוא עובד לכבודו של מלך רם ונשא מלך מלכי המלכים ומהאמונה שכל מה שעובר עליו , הכל לטובה. התורה לא רק מבטיחה למי שיקיים אותה חיי עולם הבא, היא מבטיחה חיים טובים בעולם הזה.

עיקר השמחה של יהודי היא שמחה ברגע הזה. העבר היה ואיננו. העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפנינו. יהודי קם בבוקר, בורא עולם נתן לו מחדש את נשמתו, הוא צריך להודות קודם כל על זה. כך יהודים שמחו תמיד, עד שאפילו לפני מיתתם הרגישו סיפוק מכל רגע שאפשר לעשות את רצון הבורא. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תיהיה שמח, שמחה בלי שום מחשבה מה היה ומה יהיה. הנסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד, זה עיקר הנסיון, כי על כל אחד ואחד חייב שיעברו עליו נסיונות, עליות וירידות, עד סוף החיים.  ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הנסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה. אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה ח"ו, לא לחכות שתיהיה צרה ואחרי זה להשתחרר מהצרה, אלא תמיד נשמח, תמיד נשיר לה', נודה לה', אז גם צרות לא יגיעו. כיון שה' רואה אותנו שמחים איתו, אז הוא יבטל את כל הגזרות.

בן אדם יש לו נטיה טבעית כזאת, ליפול לעצבות. למה אני עצוב? כי אני חומר, כי מגיע לי, כי לא הרגשתי היום בתפילה כלום, ולא הצלחתי, ולא הלך לי, והייתי אגואיסט, ומה שעשיתי לא יצא מספיק טוב, אני, שאני כזה מוצלח, לא עשיתי כל כך טוב ואני נופל מזה.

ה' רוצה שנמליך אותו בתוך העולם הזה. מלכות ה' מגיע לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים ולמקומות הכי נמוכים . ה' רוצה שנרד לפה לעולם הזה עם כל הצרות, עם כל הבלבולים, עם כל הכשלונות, עם כל האכזבות, עם כל מה שקורה לנו, עם כל מה שקורה לילדים שלנו ונראה איך מפה אנחנו מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, להבין שהקב"ה הוא הכתובת לכל מה שחסר לך ולכל מה שעובר עליך, אין לך כתובת אחרת. הוא איתך בכל הנפילות והוא עוזר לך לקום.

ה' אוהב את השמחה בחלקנו. מה זה חלקנו? זה כל מה שנדרש לנו כדי להשלים את התפקיד שלנו בעולם. לכל נשמה נתנו כשרונות ושאר מתנות שמים לפי מה שהיא צריכה לעשות כאן בעולם. אחד קיבל הרבה כסף , כדי להתמודד עם נסיון העושר והשני, שכבר התמודד עם נסיון זה בגלגול קודם, בא עתה לעולם כדי להתמודד דווקא עם נסיון העוני. כל אחד מקבל בדיוק את הנצרך לו לצורך תיקונו. אדם צריך לשמוח גם במה שלא הולך לו, גם במה שחסר לו, זה הכל נקרא "חלקו". וכשמתבוננים קצת ב"חלקנו" רואים כמה הוא מרשים, כמה אלפי חסדים וטובות אנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע. קיבלנו פה כדי לא להפסיק להודות להקב"ה על כל החסד שהוא מרעיף עלינו, על כל הרצונות הטובים שהוא נותן לנו. כי רצון זה שמחה. מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עושה בכפייה. כשהוא רוצה, כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש פתאום את השמחה.

השמחה זה האות שאנחנו מחוברים עם ה'. אדם לא יכול להגיד שהוא שמח כשהוא לא מחובר עם ה', שמחה בלי חיבור זה הוללות, בדיחות, קשקושים, השתוללות, אבל אם הוא באמת שמח, זה הוכחה שהוא מחובר עם ה', השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון, היא לא קשורה לשום דבר שיש לנו או שחסר לנו, היא שמחה ה'.

מתי אדם נופל מהשמחה? כשהוא עובר עבירה ואז הוא צריך להזכיר לעצמו שהעבירות לא שייכות לנשמה שלו, הנשמה תמיד צדיקה, תמיד טהורה, תמיד קדושה, כל מה שאדם נופל לחטאים, זה מחמת שהוא לא מספיק שמח. ולכן אסור לפול בדעתו משום דבר בעולם, משום חטא בעולם, אם נכשלת באיזה עבירה, תעשה תשובה, תראה איזה יצר הרע קיבלת, תראה עם איזה יצר הרע אתה מתמודד כל יום, ואתה במצב הקשה הזה עוד מתגבר ועושה מצוות?! אז ראוי שתשמח.

שמחה וענווה זה הולך ביחד. רואים את זה בפסוק שפותח את הפרשה "והיה עקב תשמעון". אין "והיה" אלא לשון שמחה, ואין "עקב" אלא לשון ענווה. אדם שחי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח. הוא מרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו. הוא עושה המון והוא בכלל לא חושב שהוא עושה משהו. הוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר נבונים, יותר קדושים. ככל שאדם מקטין את עצמו, ככה הוא יזכה לחיות חיים יותר שמחים, יותר מאושרים. הביטול זה הכלי שמאפשר לנו לגלות בעמקי ההסתרה את האור הגדול. הביטול זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו, זה הכל חסד ורחמנות של בורא עולם. אי אפשר להתקרב אל ה' עם גאווה. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (ח,יד). שוברים אותנו, אבל רק טוב יוצא מזה. כשהלב לא נשבר, אז אין עם מי לדבר, אז הוא לב אטום. מהשבירות האלה מקבלים מדרגות חדשות. פתאום מסתכלים על החיים אחרת, פתאום לא איכפת לי מדברים , פתאום מה שפעם הרגיז אותי כבר לא מרגיז אותי, פתאום מתחברים אליך אבא, פתאום מתחילים לבכות, פתאום מרגישים את ה', פתאום מרגישים ששווה לנו החיים.

אדם צריך להיות בעולם הזה אמצעי לגילוי אלוקות, שהוא יהיה כלום. שיראו אותו ככה בענווה, בשפלות, שיראו שהוא מייצג אלוקות. הוא לא יצטרך לדבר ולתת דרשות, הוא לא יהיה צריך להגיד שום מילה. יראו אדם שהוא לא גוף, לא גשמיות, שאין לו רצונות משלו רק לעשות רצון ה'.

לבטל את היישות זו עבודה מאד קשה, זו עבודה לכל החיים, אך אין שמחה גדולה יותר מזה שיודעים שאין כאן כלום, רק ה'. כמו בסיפור הבא:

החליפה

בספור שלי יש מימד של וידוי. זה אומר שאני רחוק מלהיות גאה בו, ולמעשה אני ממש מתבייש. ובכל זאת החלטתי לספרו, כדי שלכל הפחות יצא משהו אחד טוב מהסיפור, והוא המסר המיוחד שבו.

זה קרה ממש לאחרונה. הייתי בן ישיבה, נכנסתי לשידוכים ומהר מאד התארסתי עם בת סמינר טובה ואיכותית. אבי תמיד אמר שבנושא ההכנות לחתונה יש הבדל תהומי בין חתן לכלה. הכלה צריכה להתרוצץ בין אלף ואחד מקומות, ואילו החתן נכנס לחנות, קונה חליפה, נעליים, עניבה וכובע, וסוגר את העניין. נו טוב, אבי שייך לדור הקודם, הוא לא ידע שבדור שלנו גם חתנים מתרוצצים הרבה כדי לחפש את מה שליבם חפץ אם כי לא כולם. לי היה רצון ללבוש בחתונה חליפה יוקרתית. משהו של "הביוקר". אל תשאל למה. לאנשים יש שגעונות, וזה היה השיגעון שלי, ואני חייב להודות שרוב חבריי לישיבה ידעו עליו. זה הפך למושג בישיבה: "כמו החליפה ששמעון יקנה לחתונה..."

כשלושה שבועות לפני החתונה הלכתי לאזור יוקרתי מאד, שם מוכרים חליפות לאוליגרכים. ידעתי שהמחירים שם יקרים, אבל לא ידעתי עד כמה, הסתובבתי קצת ומצאתי חליפה שנראית כביכול שתפרו אותה עליי. זו הייתה חליפה מדהימה ויפה, מדגם יוקרתי, והיה ברור לי שזו החליפה שאני אלבש בחתונתי. באתי למוכר ואמרתי :"זהו זה" המוכר אמר: "יופי, במקרה זו אחר החליפות הזולות שלנו. רק 6000 ₪. "מה???" שאלתי. "כן, תתפלא", אמר, "אנחנו מחזיקים כאן גם חליפות לעמך במחיר סביר" "אתה בסדר,? אמרתי. 6000 ₪ זה מחיר סביר אצלך? הוא הסתכל בי כאילו נפלתי מהירח. חביבי", אמר, אתה לא בשוק הכרמל. אתה בכיכר הכי יקרה, מחיר חליפה מתחיל כאן מעשרים אלף שקל, ואיני רוצה לומר לך איפה זה נגמר, הצצתי במחירים של החליפות שהיו שם. לא תאמינו. יש אנשים שמניחים שמונים אלף שקל על חליפה. "אני מצטער", אמרתי. "זה לא בשבילי". יצאתי מהחנות במהירות, וליתר ביטחון גם הסתלקתי מהכיכר. יש גבול לאכזבות שבן אדם יכול להביא על עצמו. במהלך השבועיים שלאחר מכן הרגשתי איזשהו עצב. אני בטוח שרבים אומרים: "בחור מתוסבך, כולה חליפה". אולי הם צודקים, אבל לכל אחד יש את השיגעון שלו. אני חייב לציין שאני לא מהבחורים שמתעניינים כל הזמן בחיצוניות או נכנעים לסיפוקים מידיים, דווקא בישיבה ישבתי ולמדתי ולא התעסקתי בשטויות, אבל יש לי חולשה לאסתטיקה ולא הלכתי איתה רחוק. היה לי חלום אחד: להיות חתן מהודר ונאה, כמו שכתוב: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח". בשבוע האחרון לפני החתונה רכשתי חליפה , אמנם יפה, אבל סטנדרטית לחלוטין, מאלה שנהגתי ללבוש בתור בחור. כאב לי שאחרי כל ההכרזות, במציאות אלבש חליפה כמו זו שיש לכל חתן.

וכאן אני מגיע לקטע שאני מתבייש בו. יום לפני החתונה חזרתי לחנות. אמרתי למוכר שאני מאד מתלבט בקשר לחליפה ושאשתי רוצה לראות אותה עליי. אמרתי לו: "אתן לך צ'ק ביטחון, ומקסימום אחזיר לך את החליפה תוך יום יומיים". המוכר החביב הסכים מיד. הוא אפילו לא התעקש על צ'ק ביטחון, רק ביקש לרשום את הפרטים, ארז את החליפה ונתן לי. הלכתי משם. איני יודע מה עבר לי בראש. המצאתי לעצמי שמכיוון שאני מחזיר את החליפה, זה לא נחשב ממש גזל. אני בחור שמאז ומעולם התרחקתי מאבק גזל כמטחווי אש, כולל גזל שינה, ולפתע הרשיתי לעצמי.

החתונה הגיעה. נכנסתי לחופה עם החליפה היוקרתית, הרגשתי כמו מלך... כל החברים החמיאו לי ואמרו: "שמעון, אתה אומר ועושה, מדבר ומקיים", מזל שלא המשיכו: "שכל דבריו אמת וצדק", כי החליפה הזו הייתה שקר, גזל ואי צדק אחד גדול. מהחופה צעדתי לחדר הייחוד, ורגע לפני שיצאנו מחדר הייחוד, אמרתי לרעייתי הטריה שאני רוצה להחליף את החליפה היקרה ששכרתי, כי בריקודים ממילא אין כל חשיבות והיא יכולה להיהרס. יצאתי, החלפתי לחליפה אחרת, גם היא חדשה, הקפדתי להחזיר את החליפה למארז, חזרתי לחדר הייחוד ומשם יצאנו אל הריקודים.

ביום שלאחר החתונה שלחתי את אחי שילך לחייט, שיתיר את תפרי המכפלת וישיב את החליפה לחנות. אמרתי לו שיגיד למוכר כי אשתי אינה מעוניינת בחליפה ושאני מצטער. אחי הביט בי במבט מוזר. הוא לא אמר דבר, אבל ראיתי שהוא מבין הכל ואינו רוצה לומר לי דברי ביקורת. אני מוכרח לציין שאנו מה שנקרא "אחים בדם". מעולם לא רבנו, להפך, תמיד עזרנו זה לזה וחיפינו זה על זה. בדיוק מה שהוא עשה כעת. בשבע הברכות הראשון שאלתיו: "איך"? הוא ענה: "הכל בסדר". "שם לב?" שאלתי. "שום דבר. לא אמר מילה. הכל בסדר. תשמח". ראיתי שלבו אינו אתי, אך הוא עשה הכל כדי להסתיר זאת. הוא לא ממש הצליח.

ביום שלאחר מכן מצאנו זמן, רעייתי ואני, לפתוח את המעטפות. אני פתחתי, ורעייתי עשתה רישום מסודר בכתב היד הנאה שלה, פרטי הנותן ואת הסכום. זה כדי שלהורינו יהיה מושג מה נתנו ידידיהם, גם בשביל לומר תודה וגם כדי שלא יהיה מצב שבו יתנו בשמחתו של אדם סכום פחות מכפי שנתן, או חלילה להיפך... סיימנו את הרישום, סיכמנו, יצא סכום נאה ובשבע  הברכות בערב העברתי לאבי את הרשימה, שיעשה העתק ויעביר לצד השני. אבי הביט ברשימה ונראה מוטרד. הוא עבר עליה שוב ושוב, ונראה היה שמשהו אינו מוצא חן בעיניו". "מה קורה, אבא?" שאלתי. הוא ניסה להתחמק, אבל בסוף אמר: "אין כאן מתנה ממשולם. יכול להיות שהוא קנה משהו?" אתה צריך לדעת ש"קנה משהו", זה במשפחה שלנו ביטוי הקרוב להשמצה, כשמדובר בשמחות לפחות, אלא אם ה'משהו' הוא מכונת כביסה או מייבש... "אבדוק", אמרתי, ובלב כאב לי על אבא שמשולם קנה "משהו" במקום לשים צ'ק מכובד. משולם היה צעיר וחסר כל כשאבא שלי פגש אותו, ומאז אבי דאג לו, חיתן אותו וקידם אותו בחיים ובפרנסה. משולם כיום בחור מסודר ואף למעלה מכך, לא שאבא שלי היה צריך את הכסף שלו, אבל ממנו, יותר מכולם, הוא ציפה. כשחזרנו, ישבנו עד מאוחר מאד לפתוח את המתנות. היו הרבה, אבל אף אחת מהן לא הייתה ממשולם. כלומר, הוא אפילו לא "קנה משהו".

בשבע ברכות האחרון השתתף משולם. הוא נראה מוזר, נעץ באבי מבטים לא ברורים. אבי לא הבין מה הסיבה, לאחר שהסתובב סביבו זמן ממושך הוא פשוט ניגש לאבא שלי בנוכחותי ואמר: "תגיד, קיבלתם את המתנה שלי?" "הבאת מתנה?" שאל אבי. "בוודאי", אמר משולם. "אני נתתי מעטפה עם מזומן. "כבר נבהלתי", אמר אבי, ואבן ירדה מעל לבו, "חשבתי שאתה כועס עליי או משהו". "גם אני לא הבנתי מה קורה", אמר משולם, "שמתי סכום מכבוד, ונראה היה לי מוזר שאינך מגיב", "קודם כל, אני שמח שהגעת לברר, כעת נותר לחפש איפה זה" אמר אבי. "תגיד, יכול להיות שגנבו אותו מהכספת"? "לא", אמר משולם, "נתתי לבן שלך אישית לפני החופה הוא הכניס את המעטפה לכיס של החליפה, ראיתי". וכשהוא אמר את זה, כמו שאומרים, ופני המן חפו... המן, במקרה הזה, הייתי אני. נזכרתי במדויק ברגע שבו הכנסתי את המעטפה לחליפה. זכרתי שהתפלאתי מדוע הוא אינו מניח בכספת, אבל הנחתי שהוא רוצה לתת לי אישית. שמתי ושכחתי. והחליפה... "לך הערב ופשוט תסתכל בחליפה, והכל יהיה בסדר", אמר אבי. "בסדר", אמרתי, אף שידעתי ששום דבר לא בסדר. החליפה הוחזרה לחנות ולאבי אין מושג על כך, ואיני הולך לספר לו.... וכהנחתה סופית, אמר משולם: "אל תזלזל, יש שם 6000 שקל במזומן..." כמו מרחוק שמעתי את אבי אומר: "אתה נורמלי...? הגזמת!" אבל עלי זה נפל כמו קרנס על הראש. אני יודע שלא תאמין. זה נשמע פנטסטי, אבל אלוקים עדי, הסכום שהניח משולם היה זהה בדיוק לסכום שנדרשתי לשלם על החליפה.

ועדין הסיפור לא נגמר. למחרת נסעתי לחנות בשעת הפתיחה. אני אומר למוכר: "זוכר אותי?" "ודאי שאני זוכר". אמר. "אתה זה שנבהלת מחליפה ב6000 ש"ח". "אז זהו, שלא" אמרתי,  "חשבתי אולי בכל זאת לקנות אותה אתה יכול להראות לי?" חבל", אמר "אתמול בצהריים קנו אותה, אבל אין בעיה, מחר תהיה חליפה זהה..." הרגשתי איך כולי מתערפל. "קנו אותה?" שמעתי את עצמי אומר. "כן, אבל אין בעיה, מחר תגיע אותה חליפה. מתאים לך?" בסדר, נראה" אמרתי בקול נכאים, מבין שנגזר גורלי. הפסדתי 6000 שח וגם את החליפה המהודרת לא קניתי. "מגיע לי" הרהרתי, "פשוט מגיע לי" נפרדתי ממנו לשלום והתחלתי ללכת, חושב מה אומר לאבי ולמשולם. איך הסתבכתי ככה?! "הי בחור" , שמעתי את המוכר קורא. הסתובבתי. הוא עמד שם, ובידו ראיתי... מעטפה שמנה. 
שכחת משהו בחליפה", אמר וצחק. "אל תדאג קלטתי הכל כבר כשאחיך החזיר אותה. אני חייב לציין שהחזרת אותה במצב חדש לחלוטין". קשה לתאר את חוסר הנעימות שהרגשתי באותו רגע. "האמת, לא ידעתי מה לעשות עם השישייה הזו", אמר המוכר. "החליפה אצלי, והבנתי שאמנם השתמשת בה לאירוע, אבל מה שלא עשית לא מגיע קנס של שישייה על ערב אחד"  שתקתי. "לאיזה ארוע היית צריך אותה?" "חתונה", אמרתי. "של מישהו מהמשפחה?" "שלי" אמרתי. "שלך... אז מגיע לך מזל טוב" "עזוב", אמרתי. "אני מרגיש כל כך רע". "בצדק". אמר. "אבל תשמע מה הולך לקרות. אני אקלף מהמעטפה 600 שקלים בעבור השכרה. ואתן לך את המעטפה הזו. מתאים לך?" לא", אמרתי בהחלטה פתאומית, "אני צריך לשלם על מה שעשיתי. תשאיר את השישייה אצלך, ואני אקח את החליפה. זה ילמד אותי לקח". הוא חשב מעט ואז אמר: "עזוב, אתה חתן צעיר, עשית טעות וגם שילמת עליה באי נעימות, בוא נעשה עסק, עשה כדבריי, קח את הכסף, אבל תספר את הסיפור הזה. בלי השם שלך כמובן, זה יעביר מסר. כך אראה את העניין כסגור.

הוא נותן לי את הכסף, נפרדנו לשלום, והדבר הראשון שעשיתי הוא ליצור קשר אתך ולספר את הסיפור הזה. מהתנהגות לא ישרה לא מרוויחים. נקודה. אני בונה בית בישראל ויודע שמה שלא יקרה- יהא זה בית שילך בדרך התורה, ויהיה אמון על כללי ההלכה, היושר והצדק. מבחינתי, ההבנה הזו הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחתונה. תרתי משמע. (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 6)

תפילה

רבונו של עולם

תציל אותי מהגאווה. כי מה שאני רוצה יותר מכל דבר אחר בחיים זה לזכור אותך כל רגע ורגע, וכשאני מתגאה אני זוכר את עצמי, לא אותך אבא. כשאני נותן צדקה למשל, תעזור לי לזכור שזה מתנה שקיבלתי ממך, אז איך אפשר להתגאות במשהו שהוא בכלל לא שלי, שקיבלתי אותו במתנה. הרי אין שקל אחד שאני מרוויח בלעדיך, אין שקל שאני לא מקבל אותו ממך אבא, ברחמים גמורים ובאהבה, אז מה שייך פה גאווה?

רבונו של עולם , תציל אותי מהגאווה. ואם הצלחתי לעשות משהו טוב בחיים שלי, שאני אזכור שקיבלתי מתנת חינם ממך אבא. שאני אזכור שאתה נותן לי את הרצון ואתה גם נותן לי את הכוח להגשים את הרצון והכל בכל מכל כל- שלך אבא, לא שלי.

רבונו של עולם, תציל אותי מהגאווה. וכל פעם שמתעוררת אצלי שאלה, למה עוד לא קיבלתי, כל כך הרבה שנים אני כבר מתפלל ומבקש, עד מתי? תעזור לי אבא לקבל את גזרתך באהבה ובהכנעה כי כל פעם שאני שואל למה, זה כאילו אני אומר שאם אני הייתי מנהל את העולם ח"ו, הייתי מנהל אותו אחרת.

רבונו של עולם, תציל אותי מהגאווה ואל תתן לי להתנשא על אחרים. שאני לעולם לא ארגיש שאני יותר ממישהו, יותר צדיק, יותר מוכשר, יותר בעל מדות. תעזור לי להיות כמו משה רבינו שעליו נאמר "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שהוא לא התנשא על אף אדם בעולם. רבונו של עולם, תציל אותי מהגאווה.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי