כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ

כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ – והרחמים לאן?

נכתב על ידי חגי 12, 21/8/2025

כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ – והרחמים לאן?

בשנת תשכ"ה פרצה מלחמת ווייטנאם ובמהלכה נהרגו מליוני אנשים. מעת לעת שמעו על אלפים שנהרגים, כ-10,000 בחודש. רבי יחזקאל לוינשטיין דיבר על כך בשיחתו בישיבה, ואמר ששומע על כאלו שכלל אינם מתפעלים מהדם הרב שנשפך. הם טענו שמדובר בסך הכל בגויים, ואין זה נוגע לנו. המשגיח הרים קולו בצעקה: מי שאומר כך זו אכזריות! לחשוב כך זו מידת אכזריות!

כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ

בפרשתנו מקדישה התורה פרק שלם, העוסק בגזרי דין של אנשים חוטאים, בהשפעת מעשיהם השליליים על הקהילה הקרובה הסובבת אותם. המשותף להם שחטאיהם אינם מצטמצמים לד' אמותיהם, אלא מתרחבים ומתפשטים לחברה כולה, ומכאן חומרתם. מסיבה זו דינו של נביא השקר "וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת". על מסית ומדיח כתוב: "כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת". ושיא פסקי הדין הקשים הוא דינם של אנשי עיר הנידחת, עליהם נכתב: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד".

פרק ייחודי זה נחתם בפסוק: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (יג, יח). נשאלת השאלה, מה מקומו של פסוק זה לאחר כל פסקי הדין הקשים שהוזכרו. בפרט שפסוק זה עוסק ברחמים, שהיא לכאורה ההיפך הגמור לאכזריות, אודותיה קראנו בפרק זה. שאלה נוספת, אחד מהמאפיינים שלנו כיהודים, היותנו רחמנים, כפי שאמרו חז"ל: "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך...'" (יבמות עט ע"א), ובאופן דומה אמרו: "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב).

השאלה מתעצמת נוכח לימוד רמב"ם מפסוק זה בפרשתנו אודות מידת הרחמנות של עם ישראל, כפי שכותב: (הלכות עבדים פ"ט ה"ח): "ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל, שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במידותיו של הקב"ה שציוונו להדמות בהם הוא אומר (תהלים קמה) 'ורחמיו על כל מעשיו'. וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'".

רחמנות, מיסודות טבע היהודי

כדי ליישב את ה"סתירה" שבין הרחמנות ל"אכזריות" שבפרק זה נעיין בדבריהם של אור החיים ורש"ר הירש. אור החיים מבהיר שהתורה כתבה פסוק זה כדי למנוע את ההשלכות המוסריות של הריגת תושבי 'עיר הנדחת'. מחשש שמעשה השמדת עיר, על כל תושביה ובהמותיה יביא להתפתחות הטבע האכזרי בלב האדם המבצע אותו, מבטיחה התורה שהקב"ה יחדש את כוח הרחמים בלב המבצעים, ובכך יבטל את האכזריות הנוצרת כתוצאה מהמעשה. עוד הוא מדגיש שהקב"ה מתנהג עם האדם כפי טבע האדם עצמו, כלומר מרחם רק על מי שרחמן בעצמו.

רש"ר הירש מבאר באופן דומה ומוסיף נקודה חשובה, שלאחר סילוק החטא והחוטאים, הקב"ה מתיר לשוב לנהוג במידת הרחמים, בניגוד למקרה של עיר הנידחת שם הרחמים אסורים. וכך כותב: "אחרי שמחית את זכר החטא והחוטאים, ה' ירשה לך שתשוב לנהוג במידת הרחמים, ואילו בדין עיר הנידחת לא היתה לך רשות לרחם. החומרה שתנהג בה כלפי אנשי עיר הנידחת לא תשנה את הרחמנות שהיא מיסודות האופי שלך. אחרי שביצעת את המשפט הלאומי ה' יחזיר אותך לרחמנות הרגילה הטבועה בך, הוא יתן שתנהג במידת הרחמים כדי שתהיה ראוי לרחמיו".

כדי להבין עד כמה משפיעה כל מידה על התנהגותו של האדם, נסיים בדברים שאמר רבי יחזקאל לוינשטיין לתלמידיו על דברי חז"ל שפרעה היה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם לצרעתו. הוא אמר להם: סבורים אתם שפרעה עשה זאת כי היה מושחת במדותיו. אולם עליכם לדעת כי האכזריות טבע הוא באדם שלא עמל על תיקון מדותיו. והואיל ומעוניין הוא רק בטובת עצמו מוכן להתאכזר על כל בני האדם. כדוגמת יצרן וספק נשק לצבא, שמרוויח מכך הון. יש להניח שהוא מצטער בליבו בעת סיום מלחמה. ויתכן אף שהיה פועל להמשיך אותה, אם רק היה בידו...

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]