'ת"ר: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין' (שבת כא,ב). לכאורה לא מובן במה נחלקו ב"ה וב"ש, האם כנגד הימים הנכנסים או היוצאים, מה זה משנה? וגם הטעם של ב"ש כנגד פרי החג, הרי זה דבר חריג ביותר, אז למה לדמות דווקא לו? (ראה הסבר עמוק ב'לזמן הזה' למרן פאר הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א במאמר 'מוסיף והולך'.) בספר החשמונאים (ב) מופיע הקשר בין חנוכה לסוכות: 'ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה'. (חשמונאים ב' פרק י'). הרי שבאותה שנה של טהרת המקדש זיהו את חנוכה כעין סוכות (כנראה בשל הסמיכות ביניהם, שלכן זכרון חג הסוכות היה עדיין חזק אצלם). אמנם כאן נאמר שחגגו שמונה ימים כנגד סוכות ואת זה קבעו לחגוג לדורות, ואילו אצלנו בברייתא בגמ' מופיע מטעם נס פך השמן: 'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת שם). אפשר שהיו כמה טעמים, לכן בחשמונאים מובא טעם אחד, ובגמ' טעם נוסף. או שאותה שנה חגגו שמונה ימים, אבל לדורות תיקנו יום אחד כזיכרון, ואילו בגמ' מובא מדוע תיקנו שמונה ימים לדורות. או שבאותה שנה תיקנו לחגוג כל שנה, אבל איך בדיוק לחגוג, את זה תיקנו בשנה שאח”כ, כאשר ראו שהיה נס המנורה, וראו בזה ביטוי לניצחון וקשר לחגיגת שמונה ימים כמו שנעשה בשנה הראשונה, ולכן קבעו בנרות בהלל ובהודאה (ובחשמונאים מדובר על השנה הראשונה שאז זה היה מטעם דימוי לסוכות, שעדיין לא ידעו שיהיה נס במנורה שתדלק שמונה ימים). לכן כיון שבחגיגת חנוכה הראשון זה נעשה שמונה ימים כנגד סוכות, אז גם בנס המנורה ראו צורך לבטא זאת, ולכן בהדלקה קבעו ב"ש דימוי לפרים של סוכות כביטוי שמרמז לסוכות. לעומתם ב"ה סברו שאמנם היה בזה דימוי לסוכות, אולם כיון שבפרים בסוכות זה מעשה חריג ביותר, אז אין לקשר לפרי החג אלא ללכת ע"פ הכלל הרגיל של 'מעלין בקודש ואין מורידין', ואת הקשר לחג סוכות יעשו רק בשמונה ימים שמרמזים על הנס וגם על סוכות. אולי בשל הקשר לסוכות גם חלקו על האם כנגד הימים הנכנסים או היוצאים, שב"ש ראו צורך לחבר מאוד לסוכות, לבטא זאת ביותר כתיקון למה שלא יכלו לחגוג כראוי, שבחגיגה כנגד סוכות יתקנו את החסרון שהיה כשלא יכלו לחגוג כראוי את סוכות, ולכן בחנוכה זה כעין תיקון לסוכות (ולכן עושים כפרי החג, כעין תיקון כנגד ההקרבה שלא עשו בסוכות) וזהו כנגד הימים הנכנסים, כעין נמצאים ומתקנים בחג סוכות עצמו, שהוא מתוקן ע"י הימים שיבואו בהמשך (בחנוכה כשינצחו). לעומתם ב"ה סוברים כנגד הימים היוצאים, שזה הצד הפשוט יותר, שעכשיו עושים כנגד מה שהיה קודם (כנגד סוכות שכבר היה). שב"ש היו למדנים ולכן עשו עמוק ביותר, כעין מתעמקים עד שכעין עומדים בזמן הקודם ממש ומשלימים אותו, ואילו ב"ה היו פשוטים יותר, ולכן כראיה הפשוטה יותר. אולי גם זה מרומז שהנרות דולקים 'עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת שם) כרמז לתיקון לכך שלא יכלו לעשות מצוות בגלוי בשוק, אלא רק במערות וכדו' בשל גזירות היוונים. עוד אפשר, שב"ש כנגד פרי החג, שזהו קרבן, שכעין מעלת סוכות ירדה קצת בכך שכבר אין בו את מעלת מסירות הנפש כמו שהיה בזמן הגזרות, שמסרו עצמם למות על קידוש השם כקרבן, ולכן זהו ירידה, ולכן מבטאים בנרות הפחתה של האור המסמל קדושה. לעומתם ב"ה רואים בזה עליה (כמעלין בקודש), כיון שכשבנ"י שולטים בארץ אז מעלת סוכות מתעלה (ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת השבת והמועד' על הסוכות בימי נחמיה), ולכן בחנוכה שאנו שולטים בארץ יש את ההתעלות, ולכן זה עליה באור הקדושה. (וזה גם מרומז בכנגד הימים הנכנסים או היוצאים, שמרמז על גודל האור ע"פ הימים שעכשיו או שקודם, בזמן הגזרות או בזמן הנצחון [ואין הדגש במילה נכנסים או יוצאים, אלא הדגש הוא שיש עניין שכנגד הימים השונים, שבהם מבטאים את האור הגדול יותר]). אולי זהו מחלוקת ב"ש וב"ה, כיון שזה ע"פ גילוי שכנגדם. הלל היה נשיא ושמאי היה אב בי"ד (משנה חגיגה ב,ב) לכן הלל מסמל את הקדושה הגדולה שמתגלה בעולם, כנשיא שאחראי על הכל, לכן כנגדו מרמזים על המעלה הגדולה יותר כשבנ"י שולטים בארץ, שאז הכל מתעלה יותר (ובפרט מעלת הסוכות). לעומת זאת שמאי מסמל את האדם הפרטי, כמו כשבאים לדון בבי"ד דנים את האדם שלפנינו, ולכן מתרכזים בהתעלות של האדם הפרטי, בהיותו מוסר נפשו על קידוש השם, שזהו שיא מעלת קדושת האדם.