"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקיךָ" (דברים יח, יג)

רבי נחמן, ביצירתו ליקוטי מוהר"ן, פותח בראש כמעט כל תורה בפסוק, במקרים רבים מספר תהלים. הפסוק שרבי נחמן בחר לפתוח את תורה א', ובעצם את כל הספר ליקוטי מוהר"ן, הוא הפסוק (תהלים קי"ט, א): "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' ", שעוסק בנושא התמימות (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, א): "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'. דַּע, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת, שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים".

כבר במילה הראשונה, "אַשְׁרֵי", אפשר לזהות קריאת כיוון, מקום שאליו רבי נחמן רוצה לקחת אותנו וללמדנו שהאושר האמיתי נמצא דווקא בתמימות - "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ", וכפי שגם כתב במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, יב): "וְעִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא רַק לֵילֵך בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וְלִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ... וַאֲזַי בְּוַדַּאי לא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם".

רבי נחמן טוען - רק כאשר האדם ישיל מעליו את הרצון לכבוד עצמי ויוותר על מלכותו ויתנהג בענווה ובתמימות, הוא יקבל את הזכות לחזות בכבוד האלוקי, הוא אותו כבוד נסתר אשר חבוי בעמקי הבריאה.

על הפסוק בנביא (ירמיה כג, כד): "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' ", דרש רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', ריט): "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ - כִּי כְּשֶׁאָדָם מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ, אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם כֵּן מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם מִתְגָּאֶה וּמִתְגַּדֵּל, אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם כֵּן מַרְאֶה גַּאֲוָתוֹ וְגָדְלוֹ".

"אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים" - כאשר האדם מסתיר את מעשיו ומתנהג בענווה ושפלות, דהיינו "מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ", ולא מופיע בכל גאון עוזו, "אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם כֵּן מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ" - ובכך זוכה הוא לגילוי ולקשר עם הקב"ה.

מקובל לחשוב שכדי ל'הצליח' בעולם, כדי לקבל יותר שפע צריך להיות "יותר", להיות יותר משהו. אך רבי נחמן דווקא משבח וממליץ לנו את הביטול כתנועת הנפש המאפשרת לאור האלוקי לזרוח עלינו ולהאירנו (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קעב): "וְעַל כֵּן הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ, שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך".

הטוב מקורו בשפע האלוקי, והחיסרון נובע מהסתרת האור על ידינו. עמידה שקופה מול השפע האלוקי היא זו שמזריחה אותו עלינו.

הצדיק רבי יצחק מברדיטשוב היה אומר: המכניס גאווה אל תוך לבו עובר ב"לא תעשה" של (דברים ז, כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ", שהרי אין לך תועבה כתועבת הגאווה, ומקרא מלא הוא (משלי טז, ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב".

הרב דן האוזר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home

הרב דב זינגר, מהאתר: "ישיבת מקור חיים" - http://makor-c.org/default.asp?lang=he