אלול - לגלות מחדש את הקשר שלנו עם ה'
**סיכום קצר מתוך שיעור של הרב יגאל שנדרופי ראש ישיבת ישועת מרדכי**
פירוש המילה אלול שהיא לתור.
כפי שאומר התרגום על הפסוק, "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת
אֶרֶץ כְּנַעַן" (שמות י"ג ב'), "שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן
יָת אַרְעָא דִכְנָעַן". אין פירוש המילה לתור – לחפש דברים רעים, אלא בעיקר להסתכל
על טוב. הסיבה שלפעמים יש לאנשים רתיעה מחודש אלול היא בגלל שהם חושבים שעליהם
לחפש דווקא את המקומות שהם לא היו בסדר. נתבונן בדברי משה רבינו ונראה כיצד נוכל
לקבל רווח גדול מאוד, אם נשכיל להסתכל דווקא על הטוב הרב שאנו עושים. לפני
שחושבים מה צריך לתקן, להוסיף או לשנות, עלינו לשים לב לֵמה שאנו עושים
ממלא ולזכות מתוך-כך לברכה גדולה.
משה רבינו מבטיח לעם
ישראל ברכות רבות וגדולה, "וְשָׁמַר ה' אֱלֹוקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית
וְאֶת הַחֶסֶד... וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי
בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ... בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה
בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה... וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי..." כל זאת אם
יקיימו את הפסוק, "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת"
הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (דברים ז' י"ב).
מסביר רש"י, "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון" – אפשר
לומר שכוונו של משה להתריע על כך שיש מצוות שאנשים "דשים בעקביהם" –
עוברים עליהם ולא שמים לב עד שהדבר נעשה להם כהיתר. אמנם, יותר נראה להסביר את פשט
דבריו שהכוונה דווקא למצוות שאדם כן עושה (הרי נאמר מצוות ולא עבירות) אבל הוא הוא
כ"כ שקוע במרוצת הזמן והמשימות הרבות עד שאינו שם לב כמה הגדולים הדברים
ה"קטנים" והיומיומיים שהוא עושה, היא כביכול "דורך" עליהם
בדרך הליכתו.
עורו ישנים
כל אחד מרגיש בתוכו את
הזעזוע ואת קריאת "עורו ישנים מתרדמתכם" בזמן תקיעת השופר של ראש השנה.
נשאלת השאלה מדוע אין עוד "תחנות של תזכורת" במהלך השנה? מדוע ה' לא
"דאג" שיהיו עוד תזכורות שיעזרו לנו לצאת מהבלבול של 'העולם הזה'
ולהתרכז בתכלית היותנו כאן? התשובה היא שיש הרבה מאוד "תזכורות" כאלו
בכל יום! הבעיה שאנו נשטפים בשטף החיים ולא שמים לב לתזכורות הרבות שה' נותן
לנו.
במהלך היום אנו עושים
מצוות רבות, מאה ברכות, מזוזה, ציצית, תפילין, תפילה... המון אפשרויות
"להיזכר" בה', "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'
אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ו' י"ב).
ה' רוצה שנהיה מאוהבים
ה' מצפה מכל יהודי שיהיה מאוהב בו.
שילך ברחוב עם "אזניים אדומות" מרוב אהבתו לה'. ויסמיק בכל פעם שהוא
שומע את שם ה', כמו נער מאוהב שמסמיק בכל פעם ששומע משהו מזכיר את שם אהובתו
הסודית. למי שדברים אלו נראים לו מוגזמים ישים לב לדברי הפוסק הגדול בכל הזמנים
הרמב"ם, "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה
עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה
חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין
בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה
תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל ''כי חולת אהבה אני''" (הלכות תשובה
פ"י ה"ג).
לפני שאדם יכול להגיע למצב האהבה
התמידי עליו מדבר הרמב"ם. בטרם אדם יוכל להרגיש בכל מעשיו דבקות בה'
יתברך. עלינו לנצל את "נקודות התזכורת" שאנו מקבלים מה' כדי לא לשקוע
בבלבול של העולם הזה.
ה' רוצה להיפגש אתנו
נדמיין לעצמנו בעל שמתקשר לאשתו,
"אשתי היקרה, רציתי לספר לך שבדיוק עכשיו סיימתי לאכול תפוח". לאחר מספר
דקות שוב, "אשתי, בדיוק עכשיו שתיתי מים", "אשתי את יודעת שאכלתי
לחם". מה היא תחשוב עליו?... אבל ה' ממש רוצה לשמוע אותנו אחרי כל
חתיכת עוגה, כל תפוח, כל כוס מים כל ביקור בשירותים (!) הוא רוצה
"להתוועד" אתנו. יש לנו לפחות מאה פגישות כאלו עם ה' בכל יום.
אולי זאת הסיבה שהרמב"ם קרא לספר שעוסק במצוות היומיומיות (ק"ש, תפילה,
מזוזה, ציצת ברכות ומצוות מילה) ספר האהבה.
תפילין
עיקר מה שכתוב בתפילין הוא שיש רק ה'
בעולם ושאנחנו רוצים לאהוב אותו מכל הלב, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוקֵינוּ
ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ
וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו' ד'). את התפילין האלו אנו קושרים לעצמנו כנגד
הלב ומניחים על הראש. זאת ועוד אנו לומדים מהגמרא שהתפילין קדושים יותר מהציץ של
כהן גדול, על האדם לחשוב לעצמו "בכל יום אני מניח על ראשי דבר קדוש יותר
מהציץ!", "ולרבי יהודה נמי הא כתיב 'תמיד' ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו
כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר
מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו
ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה" (יומא ז:). ככל שאדם ישכיל
"להתחבר" לתחנות האלו במהלך היום כך הוא יוכל להתקשר עם ה' גם בתוך היסך
הדעת של העולם. ועם הזמן יוכל יותר ויותר לקשר את המציאות היום יומית שלו (ענייני
הבית ועיסוק בפרנסה) לעבודת ה'.
מה מטרה
במצרים היו מים כל השנה, ללא קשר לכמות
המשקיים שירדו החקלאים חפרו תעלות השקיה מהנילוס לשדה שלהם וכך תמיד היה להם מים
להקשות. לעומת זאת בארץ ישראל הצלחת היבול תלויה בכמות הגשם ואם ירד בזמן הנכון.
זאת הסיבה שחלק מעם ישראל ראו בעובדה שה' מוציא את עם ישראל ממצרים למקום בו
החקלאות תלויה בגשם בתור ביטוי של שנאה, "וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה
אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי
לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א' כ"ז), מסביר רש"י את דבריהם ע"י
משל, "הוצאתו לשנאה היתה, משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי
שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן
לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל,
והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען". אבל באמת הכל תלוי בשאלה מה המטרה, אם
המטרה היא רק "לקבל" באמת במצרים במצב יותר טוב ואפשר לקבל מים בכל זמן.
אבל אם המטרה היא להתקרב לה', להיות קשורים אליו, אין ארץ טובה לכך מאשר ארץ
ישראל, ובסופו של דבר מתוך הקשר הזה ההשקיה תתבצע מאיליה בלי צורך לחפור תעלות
השקיה כמו במצרים אלא ירד הגשם במקום ובזמן הנכון ללא שום עבודה פיזית של החקלאי.
לסיכום, בעולם שלנו לצד כל הסחות הדעת יש
גם הרבה הזדמנויות "להתעורר" להתחבר שוב לה' בעוצמה גדולה יותר, יותר
להרגיש את קרבת ה' ואת הדבקות. כאשר אדם
שהולך לטייל הוא מסתכל סביב מחפש נוף יפה – אם אנו נתבונן על היום שלנו ונחפש
את הדברים ה"רגילים" שאנו עושים ונסתכל עליהם - נדע שבאמת הם
גדולים מאוד, נשים עליהם יותר לב. למשל, אם לאחר סעודת שבת מענגת בעל
המשפחה יגיד, "עכשיו אנחנו נברך ונודה לה' על האוכל הטעים ועל האווירה הנעימה
שהייתה לננו בסעודה הזו" – ברכת המזון שלו תיראה אחרת (גם אם עדיין הוא קצת
"יחלום" תוך-כדי, עדיין זה כבר יהיה משהו אחר). כך גם עלינו לעשות לפני
כל מצווה לעצור למספר רגעים ולחשוב לעצמנו איזה דבר גדול אנו עושים עכשיו.
ה' אוהב ושמח בעם ישראל, עד כדי כך שהנביא
משתמש בביטוי מרחיק לכת – ה' אוהב אותנו עם כל ה'קישקע' - "כִּי מִדֵּי
דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם
אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיה ל"א י"ט). לא נאמר על כן המה ליבי
לו, אלא 'מעי'! מעיים הוא מקום הפסולת של הגוף, כלומר ה' אוהב אותנו באופן פנימי
ובסיסי מאוד גם עם כל הלכלוכים. אם כן, גם אנו צריכים להסתכל על לעצמנו כך ולדעת
להעריך נכון את המעשים הטובים הרבים כל כך שאנו עושים.
*** ישיבת ישועת מרדכי היא ישיבה לבחורים אוהבי תורה ועשייה.
ישיבה תורנית ומשפחתית עם חיבור לתורת ארץ ישראל.
- מסגרת שהיא מחוץ למסגרת
סרטון תדמית:
https://www.youtube.com/watch?v=UO3xCgBUOEY
טלפון לפרטים מזכיר הישיבה :
פינחס בן חמו - 0545770853
