'דבר אחר: "יענך ה׳ ביום צרה" – כי היה דוד יודע שעתיד בית המקדש להיות חרב, והקורבנות יהיו בטלים בעונותיהם של ישראל, והיה דוד מצטער על ישראל במה יהיה כפרה לעונותיהם. ואמר הקב״ה לדוד: בשעה שהצרות באות על ישראל בעונותיהם, יעמדו לפניי יחד באגודה אחת, ויתודו על עונותיהם לפניי, ויאמרו לפני סדר סליחה ואני אענה אותם. ובמה גילה הקב״ה אותם זאת? אמר ר׳ יוחנן: הקב״ה גילה זאת בפסוק "ויעבור ה׳ על פניו ויקרא" וגו׳ (שמות לד; ו). מלמד, שירד הקב״ה מן ערפל שלו כשליח ציבור שמתעטף בטליתו, ועבר לפני התיבה, וגילה לו למשה סדר סליחה. ואמר לו למשה: אם יהיה תלמיד חכם שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתם, אל יזוח דעתו עליו מלהתפלל על ישראל. אלא, יסתכל בי שלא היה שום שותף עמי במעשה בראשית, וירדתי וגליתי סדר סליחה למשה, וכן ממני ילמדו כל באי עולם. וכל מי ומי שיש בידו להוציא ישראל מידי חובתם, וכן הוא מוציא אותם, אני נותן להם שכר טוב. ובשעה שישראל מתקבצים לפניי ועומדים באגודה אחת לפניי, ואומרים לפניי סדר סליחה, אני אענה אותם. שנאמר: "ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (תהילים כ; י)' (תנא דבי אליהו זוטא, כג). ע"פ מנהג האשכנזים מתחילים לומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ר"ה. מסביר ה'חיי אדם' מה הסיבה: 'כיון שהוא ימי תשובה לכן נוהגין בהרבה מקומות לעמוד כל אלול באשמורת קודם היום ולומר סליחות ותחנונים. ואנו נוהגים שלא לקום רק ד' ימים לפני ר"ה, שבד' ימים אלו נוהגין להתענות המתענים י' ימי תשובה. ולפי שא"א להתענות בר"ה ב' ימים, ושבת תשובה, ועיו"הכ, לפיכך מתענים ד' ימים קודם, כדי להשלים י' ימים בתענית. ולכן מקדימים ג"כ באשמורת בד' ימים מקודם. ואמנם אם חל ר"ה ב' ג' שאז אין בשבוע זו ד' ימים, והיו צריכין להקדים משבוע הקודם איזה ימים, ובכדי שיהיה יום מסויים, לפיכך נוהגין לקום בשבוע העבר מיום א'. ונוהגין רוב הצבור להתענות עכ"פ ביום א' של סליחות. ועוד טעם שקבעו ד' ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ד' ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשה פינחס כתיב "והקרבתם עולה", ובר"ה כתיב "ועשיתם עולה", ללמד שבר"ה יעשה כל אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ד' ימים לבקר כל מומי חטאתו, ולשוב עליהם' (חיי אדם קלח,ב). הטעם השני מזכיר את דברי המדרש שמביא שהסליחות במקום קרבנות, שיש קשר ביניהם. נראה גם שהעקידה, היתה בר"ה (פסיקתא רבתי, מ), ויצחק כמובן היה מיועד לקרבן עולה [כמו שה' ציווהו "והעלהו שם לעלה" (בראשית כב,כ). וכמובן גם לא שייך כאן אכילה... כך שזה יכול להיות רק עולה] (וכן האיל שהוקרב במקומו הוקרב עולה). לכן בר"ה נאמר "ועשיתם עולה", שאנו נעשים עולה, כעין יצחק אבינו. זה במיוחד ע"י חיבור כלל בנ"י, שאז מתחברים בשלמות ליצחק אבינו (שאין חילוק בין האנשים, ולכן כאחד, כמו יצחק אבינו שהוא אב לכולם), ולכן אז זה כעין שגם אנו קשורים לעקידה, ונעשים כקרבן, כמו יצחק שעליו נאמר: '"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה' וכו' (ב”ר סד,ג). שיצחק אבינו נעשה כקרבן ממש. כך גם אנו בר”ה, ולכן פותחים בסליחות כדי להיות כקרבן ראוי, כיצחק. וזה קשור לאחדות, ולכן עונה הקב”ה לדוד שע”י הסליחות שביחד עם אחדות, אז זה במקום הקרבנות, שאז זהו כעין שאנו עצמנו כיצחק, ונעשים כקרבן בעצמנו. לכן הסליחות שה' לימד, זה נלמד כשה' אמר את י"ג מידות הרחמים. הפס' האלו נאמרו בעליה של משה בפעם השלשית (שמות לד), שסופה בירידה ביוה"כ, כך שמקשר לימי הדין של תשרי (ואף יותר מזה, לספרדים שאומרים סליחות בכל אלול, זה כעין הגילוי של י"ג המידות שנאמרו בעליה באלול, שסופה בסליחה הגמורה ביוה”כ, כך שכעין כל הזמן הזה הוא גילוי של אותם י”ג מידות, ולכן בהם הסליחות שה' גילה). הסליחה שה' סלח לבנ"י, יסודה בדברי משה שאמר "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב,לב), שזהו באחדות כל בנ"י, שלכן משה לא מוכן להיות מנותק מבנ"י (שיצא עם חדש ממנו), לכן גם התגלה בזה (ע"י ה') איך לערוך את הסליחה ע"י אחדות בנ”י, זהו שאומר 'אם יהיה ת”ח' וכו', שזה כעין מעשהו של משה. נראה שבר"ה אנו כעין קרבן עולה, שכל כולו לה', כך כל מהותינו נעשית לשם גילוי ה' בעולם. הכל לה', אפילו המחשבה: 'גופא, אמר רשב"י: לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. א"ר לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ, לב) "וְהָעֹלָה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אֹמְרִים" וגו'' (ויק"ר ז,ג). הדבר היחיד שניתן לכהנים מהעולה זהו העור, נראה כרמז ש'עור' בגימטריה 'כח רמ"ח', שכל כולנו לה', והדבר היחיד שנשאר בעולם זה שכל מעשינו הם לגילוי שם ה' בעולם, כמו מצוות עשה, שפועלים בעולם בגילוי רצון ה'. לעומת זאת יוה"כ הוא כנגד שס"ה מצוות ל"ת, ולכן לא עושים בו מעשים, שבו חמשה עינויים [שנמנעים מעשיה]. שלכן בו השטן לא מקטרג, כעין רמז ליוה"כ שכעין קשור לשס"ה ימות השנה: 'אמר רמי בר חמא: השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי. תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני' [יומא כ,א]. שזה כנגד מצוות ל"ת: 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמש לאוין, כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה, כנגד איבריו של אדם' [מכות כג,ב]. לכן כנגד ר"ה זה רמ"ח מ"ע שמתקן את האדם, שיפעל בעולם לגלות את רצון ה' בעשיה חיובית, ויוה”כ כנגד שס”ה ל”ת, שלא לעשות מעשים של חטא בעולם, ולכן לא יכול השטן לקטרג על החטאים. (וקודם בא המ"ע, כיון שקודם בנ"י קיבלו את התורה, שזה חיובי, ורק אח"כ חטאו בעגל. וכן בעולם בפועל קודמת העשיה החיובית, כדי שיהיה כח לסור מהרע).