אחדות למרות אי-אחידות.

ליעקב אבינו נולדים שנים עשר ילדים, השבטים שמהם נבנה עם ישראל. לכל שבט ייחוד משלו ודרך משלו בעבודת ה', שבט לוי משמשים בקודש, יששכר עמלים בתורה, זבולון סוחרים וכן הלאה כל שבט בדרכו. האם אנו מצפים לכך שעם ביאת המשיח במהרה בימינו תהיה "אחדות" ויתבטלו ההבדלים בין השבטים, "מספיק כבר עם הזרם הזה והזרם הזה - כולם ביחד"?

עונה על כך הגמרא, "אמר אביי - גמירי דלא כלה שבטא" (ב"ב קטו:) - לעולם לא יתבטלו השבטים! אנו למדים זאת מכך שהכהן הגדול היה לובש חושן ובו משובצות שתים עשרה אבנים יקרות ועליהן כתובים שמות כל השבטים כולם. דבר זה הוא בציווי ה' בתורתנו הנצחית, ולא ייתכן שהדבר יפסיק להיות רלוונטי, חס וחלילה[1].

מחלוקת מביאה למריבה

מספרים חז"ל שיעקב אבינו ראה בחלומו את השר של עשיו עולה בסולם ולא יורד. התחיל יעקב אבינו לדאוג מהעניין. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא שבסופו של דבר הוא יירד. כמו כן, מספר רש"י בשם חז"ל: "וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כ"ח י') - ...התחילו (האבנים) מריבות זו את זו, זאת אומרת עליי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עליי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת ". האבנים רצו להתקרב לצדיק ובכך להתקרב לה', אך לא הייתה כאן רק 'מחלוקת לשם שמים', אלא מריבה. לא הייתה אחדות, ואולי זו הסיבה שבאותו הזמן ראה יעקב אבינו בחזיונו את השר של עשיו עולה ועולה. כשבסופו של דבר האבנים התאחדו, אז ורק אז עלייתו של עשיו הגיעה לסיומה, וה' אומר ליעקב אבינו שעשיו יירד.

מחלוקת בהלכה מתוך אחדות ואהבה

קיים הבדל משמעותי בין מחלוקת בהלכה, לבין מריבה, כאשר אדם פוסל את השני כי הוא "אינו כמוני". כפי שהיה בזמן חורבן בית שני, כאשר כל מי שהיה שייך ל"זרם" אחר - נחשב ל"כופר", הייתה פסילה של השני או שנאה אישית כלפיו מפני שהוא לא הולך בדרך הנכונה (כלומר בדרך שלי), זוהי מריבה. אך כשיש אי הסכמה בהלכה, כלומר כיצד נכון להסביר את רצון ה' במקרה זה או אחר, זוהי מחלוקת. המחלוקת עניינית ונמצאת בין כותלי בית המדרש - אמנם היא נוקבת וללא פשרות, אולם היא איננה אישית - ובאופן האישי האהבה והאחדות ממשיכות להופיע.

דוגמה למצב זה אנו פוגשים במסכת יבמות, המשנה מתארת מחלוקת נוקבת. בית הלל טוענים שהנוהג כבית שמאי עובר על איסור יהרג ובל יעבור של עריות - שאדם צריך למסור עצמו למיתה ולא לעשות מה שהם מורים. ואילו בית השמאי משיבים לעומתם שאדם שיעשה כבית הלל יעבור בכל יום על איסור.

המחלוקת ביניהם קיימת, אין טשטוש או ויתור על אחת מהדעות, ועם זאת "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי". לאחר הוויכוח הסוער בבית המדרש היה אחד מבית שמאי בא לחברו מבית הלל, ואומר, "בני בן שמונה עשרה, אולי יש לו בת היכולה להתאים?" (כמובן שהיא צריכה להיות מותרת על פי שיטת בית שמאי) אין כאן שום פסילה ושום נגיעה אישית. יש מחלוקת בהלכה - דנים בהלכה, אולם באופן אישי יש יחסים של קרבה ושל אחדות, "שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות... נתייבמו בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות י"ז:).

יעקב אבינו מתמודד עם מגוון דרכים

אצל אברהם אבינו ויצחק אבינו הייתה הבדלה ברורה, היה בן שממשיך את דרכו של האב ובן שלא ממשיך. הדברים לא היו פשוטים, אך היו ברורים. יעקב אבינו, הנקרא בכיר האבות, מתמודד עם מציאות חדשה שבה כולם ממשיכים. יש כאן התמודדות מסוג חדש, כיצד לשמור על הייחוד של כל אחד ושכל אחד ימלא את תפקידו, ויחד עם זאת, לדאוג שהשלום והחיבור יישמרו. בשאלה זו הוא עסק כל חייו, ביחסים בין נשיו וביחסים בין בניו, כיצד מביאים למצב של אחדות?

לצערנו לא פעם יש מחלוקת הגולשת לפסים אישיים. אדם מחליט שכל הציבור "ההוא" לא בסדר, הם "ככה" ואלה "ככה". מחלוקת, שפעמים מתחילה 'לשם שמים' הופכת למריבה אישית ולפסילה של השני או של קבוצה שלמה, ומביאה להשלכות קשות .

בסוף ימיו יעקב אבינו אכן מוצא פתרון ודרך שבעזרתה אפשר לשמור על הייחוד של כל אחד יחד עם האחדות. בעם ישראל יש שנים עשר שבטים. יש שיטות שונות ויש לפחות שתים עשרה דרכים שונות להתקרב לה' - לכתחילה! זה יהיה שטחי וילדותי לחשוב בצורה 'דיכוטומית', 'שחור ולבן' - כן או לא, נכון או לא נכון. טעות לחשוב שאם דרך מסוימת נכונה אז כל האמת אצלה ורק אצלה וכל השאר טועים בכל מאת האחוזים. אלא, העולם מורכב והאמת לא נמצאת במקום אחד. בכל זרם יש דבר טוב, ולכל אחד יש צד אחר חזק[2]. ההסתכלות הבוגרת רואה את המורכבות הייחוד של כל אחד ושל כל זרם.

ברכת הבנים

בליל שבת מברכים את הבנות בשם ארבעת האימהות. טבעי היה אם הברכה לבנים הייתה בשם האבות, אך להפתעתנו הברכה היא, "יְשִׂמְךָ אֱלֹוקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח כ') מה פשר הדבר? תחילה נותן יעקב אבינו את ברכת האבות לאפרים ולמנשה, "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מ"ח ט"ז). ולאחר מכן קובע שכל ישראל יברכו את בניהם בשמם של אפרים ומנשה, "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹוקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". מדוע לתת את ברכת האבות לבני יוסף ואז לברך בשמם, הרי אפשר לברך ישירות בשמות האבות?!

יעקב אבינו בחר דווקא בצורת הברכה הזאת מפני שאצל בניו של יוסף הוא מצא את התשובה לשאלת חייו, כיצד אפשר לחיות באחדות למרות השוני. אפרים למד תורה אצל יעקב אבינו והיה גדול בתורה יותר ממנשה הבכור שנשאר עם אביו ושימש אותו כל חייו. כאשר יעקב אבינו מברך אותם הוא מקדים את אפרים הצעיר, למנשה הבכור. יוסף חושש ממחלוקת ורומז ליעקב שיש כאן טעות, אך יעקב עומד על שלו, במצב הזה מנשה לא מתנגד, ולא מוחה אלא שמח בשביל אחיו הצעיר, יש לו את הכוח להיות 'שני'. צדיק הדור קבע שאחי יהיה בראש, אז אני מקבל בהכנעה את פסיקתו ואהיה 'שני'! לכן זכו בניו של יוסף הצדיק שמברכים בשמם את כל ילדי ישראל, הכוח לשמור על האחדות טמון ביכולת להיות 'שני'. "יש לי את הייחודיות שלי והדברים הטובים שלי, אבל אני לא לבד, ולא כל האמת אצלי. אם ההכרעה כרגע היא לא כמו שחשבתי לנכון, אזכה ללכת בדרכו של מנשה ולהיות 'שני'[3]".

אמת ושלום

עם ישראל שואלים את הנביא אם עליהם לצום את ארבעת הצומות בזמן בניין בית המקדש השני, והנביא עונה להם שלא לצום. הצומות יהפכו לכם לששון אם תאהבו את האמת ולא תוותרו עליה, אך גם לא לשכוח את השלום. וכאשר בני ישראל דבקו באמת אבל עזבו את השלום, הדבר גרם לחורבן ולחזרת הצומות, "כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ט' י"ט).

אחדות בבית

המקום בו הדבר בא לידי ביטוי בצורה משמעותית ביותר הוא הבית. בני הזוג שונים זה מזה ויש מחלוקות. וכך צריך להיות, הרי כל אחד הוא אישיות בפני עצמה וטוב שיהיה שוני, אולם השאלה העיקרית היא האם זו מחלוקת עניינית או שהיא הופכת למריבה המעורבת בכעסים, במתחים ובאגו, "אני חייב להיות צודק!". על בני הזוג לקבוע מראש למי הם פונים במקרה של אי הסכמה. כמו שהסנהדרין הייתה מכריעה בין השיטות השונות וקובעת הלכה אחת לעם ישראל, כך צריכה להיות סמכות המקובלת על שני בני הזוג שאליה הם פונים כדי להכריע. בין בני הזוג צריכה להיות אהבה בלי שום קשר אם השני מבין את ה"אמת" (כלומר את דעתי) או לא, ועליהם למצוא דרך לחסום את הרגשות השליליים מלהיכנס למערכת היחסים, בכל כוחם.

הבעל צריך ללמוד להיות 'שני' להכניע את עצמו. לא תמיד רק לו יש מה להגיד ולא תמיד הדרך שלו היא הנבחרת, "והאמת והשלום אהבו".