לקט מביאור המלבי"ם לתורה – פרשת וישב

בראשית לז,ב: יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה: מדוע היה בביתו כשאחיו רעו בשכם ובדותן? מלבי"ם: "רוצה לומר שהיה רועה ומנהיג (את אחיו) בעת שהיו אחיו עוסקים ברעיית הצאן, היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל". גם בהיותו בן 17 הנהיג את אחיו אך מתוך ענווה, שהרי שירת בענווה את בני השפחות.

לז,ג: וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים: מה המיוחד בכתונת הפסים, שגרמה לקנאת האחים ולשנאתם אותו? מלבי"ם: "הוא (יוסף) שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש נגדי כבוד לכבוד אביו ... ראו כי אהב אותו מכולם ואי אפשר שלא יימצא גם בהם 'ילד שעשועים', ולכן 'וישנאו אותו' ... שעשה לו כתונת פסים שמורָה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קודש ... בפרט מה שראו בעניין החלומות, כי חושב למלוך עליהם". קבלנו שיעור הדרכה הורית, איך לא לתת הרגשה של קיפוח מול העדפה בקרב הילדים.

לח,כו: וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי: במה היא צדקה, אולי טרם הגיע הזמן לייבום של שלה? מלבי"ם: "מה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפי זה הייתה זקוקתי, לא זקוקת בני, ... היה עוולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת". למעשה יהודה הודה לא רק בצדקתה אלא גם בחטאו, שלא ייבם את זקוקתו.

לט,ג: וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ: לפי מה ראה פוטיפר שה' עם יוסף? מלבי"ם: "יש סימן להכיר בין ... הצלחה טבעית ... למשל שיסחור דבר שיש בו רווח ... הצלחה ההשגחית תהיה בהיפך, שאם הוא בלתי מצליח מצד המזל ובוחר בדברים רעים ובלתי מצליחים, בכל זאת תהפוך אותם ההשגחה לטוב, נגד הטבע, וביוסף שהיה בו שני מיני ההצלחות, על ידי הטבע ועל ידי ההשגחה". ראייה נכונה.

לט,ח: וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: מדוע דווקא 'וימאן' ולא 'ואבה'? מלבי"ם: "אבה הוא בלב וימאן – הוא בפה, שהגם שאבה בלב – כבש את יצרו". זהו הצדיק יוסף, הכובש את יצרו.

שבת שלום, שבת של הנהגה בענווה, אחוות אחים, צדק, השגחת ה' וגבורת כיבוש היצר, וחנוכה שמח, אורן.