העיקר הכוונה !!!!!
נכתב על ידי DL2000, 20/2/2013
בס"ד
העיקר הכוונה (שרון רוטר)
השנה אני מרגישה על בשרי את האמרה "משנכנס אדר מרבין בשמחה". מערב ראש חודש נפלה עלי מין רוח שטות שמזכירה לי ימים עברו, בהם הייתי צעירה ומשוחררת מכל עול... הרוח הנעימה הזו נושבת עלי ואני מנסה לשמר אותה ולא ליפול שוב להלך הרוח הרציני והמתוח שאופף אותי בחיי היומיום. משום מה, אני מרגישה שיותר קל לי בחודש הזה להתעטף ברוח העליצות שזמינה לי בכל רגע שאני מבקשת אותה.
אפשר לקרוא לזה מזל, אבל אני חושבת שיותר נכון לקרוא לזה התכוונות. לא בכדי נהוג לומר "העיקר הכוונה", למרות שיש מקרים שבהם זה קצת מרגיז, כמו בפעמים שמישהו מגיע למסיבת יום ההולדת שלך ובמקום לתת לך מתנה הוא 'זורק' לך: "לא הספקתי לקנות, אבל העיקר הכוונה". באמת תודה רבה...
אבל יש מקרים שבהם באמת הכוונה חשובה, כמו במקרה של רצון למצווה או עזרה. לא פעם אני עוצרת את האוטו בישוב ושואלת אישה מבוגרת שעומדת בתחנת האוטובוס לאן היא צריכה להגיע. בסופו של דבר, בין אם הצלחתי לעזור לה ובין אם לאו, עצם האכפתיות והכוונה הטובה כבר משמחת ומעודדת.
לפני כמה שבועות חגגנו יום הולדת גיל שבע לבתנו הבכורה. כשנכנסה בדלת קרובת משפחה שלנו, בעלי קיבל אותה בסבר פנים יפות ואמר לה בלבביות "תודה רבה שבאת, אני מאוד מעריך את זה". אותה דודה קצת הופתעה וכתגובה הנהנה בפנים חמוצות. אחר כך היא תפסה אותו במטבח לשיחה. "אתה לא צריך להודות לי על בואי. זה שחזרת בתשובה לא אומר שאתה צריך להעמיד פנים שאתה שמח לראות אותי ולנהוג בדוגמטיות כמו שהספרים שלכם מורים. אני מעדיפה שתהיה אמיתי איתי".
בעלי קצת נדהם וענה לעומתה נאום חוצב להבות במטרה להבהיר את הדברים פעם אחת ולתמיד: "האם יש לך בעיה עם זה שאני מקבל אותך בסבר פנים יפות ומודה לך שטרחת להגיע מרחוק ליום הולדת של ילדה בת שבע? כי בשבילי זה ממש לא מובן מאליו. אני לא הולך לכל יום הולדת של אחיינים או בנים של חברים שמזמינים אותי, לכן המאמצים שלך ראויים להערכה. את מעדיפה שאתעלם ממך? או גרוע מזה, שאתנהג בחוסר נימוס? וגם אם נצא מנקודת הנחה שהכל העמדת פנים, לא עדיף להעמיד פנים נחמדות ומאירות מאשר פנים חמוצות וחשוכות? כי כמו שאומרים, 'עם האוכל בא התיאבון', וכשאני מעמיד פני נחמד ושמח גם הגוף מצטרף לשמחה, ואחריו גם הנפש מצטרפת ואני באמת נהיה שמח מתוך עשיית 'כאילו'. זה קצת כמו סדנאות הצחוק האלה, שבהתחלה אתה צוחק בכוח ובלי כוונה אבל ככל שממשיכים הצחוק מופיע מאליו בטבעיות ואתה מרגיש שמח ומשוחרר. ועכשיו, אחרי כל הנאום הארוך שלי, תגידי לי, איך את מעדיפה שאקבל את פניך ואעשה כרצונך?"
"כנראה שלא הבנתי נכון" ענתה הדודה בהתנצלות, "כי כשאתה מעמיד כך את הדברים אני מבינה את הכוונה שלך".
גם אני נאלצת להתמודד מולה עם סוגיית העמדת הפנים, אבל לי זה קורה דווקא ביום כיפור, כשאני מתקשרת לבקש סליחה. כל שנה מחדש הטלפון שלי מעורר בה אי נוחות, דווקא, כך נראה, בגלל שיש לי על מה לבקש את סליחתה.
"אל תבקשי סליחה אוטומטית כי כך אתם נוהגים" היא מבקשת, "אם יש דברים שאת רוצה ללבן, בואי נשב לשיחה פנים אל פנים בהזדמנות".
אני, לעומת בעלי, לא מבהירה לה את כוונתי באותה שיחה, בעיקר בגלל שהמבוכה שלה משפיעה עלי ואני לא מצליחה להתנסח בבהירות. אבל אני לא מבינה למה זה לא אמיתי, אפילו אם זה אוטומטי ונובע מהוראה חיצונית של הלכה. אני היא זאת שהופכת את ההוראה החיצונית לאישית ומתכוונת בכל מאודי לבקש סליחה ולסלוח. ואין זה אומר שבימים אחרים בשנה אנחנו מנועים מבקשת סליחה במקרה הצורך.
העניין הוא, שההתכוונות היא הדבר החשוב, בין אם בכוונה פרטית או בכוונה כללית. כי כאשר ביום אחד יש אחדות בכוונה לבקש סליחה ולסלוח, אז נושבת רוח של אהבת חינם ומקרבת את בוא המשיח. זה מה שקורה לקראת פסח, שנושבת רוח של התכוונות לניקיון כל החמץ והחמוץ מתוכנו, גם אז האחדות ברוח ההתנקות מקרבת את המשיח, על ידי השחרור והיציאה לחירות.
רבי נחמן מברסלב אומר "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך, לכן ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות".
גם בתרבויות העולם יש נהירה המונית אל עבר ההתכוונות לטוב, והאמרה "תחשוב טוב יהיה טוב" כמו בסרט המפורסם "הסוד" ושכמוהו.
הימים חולפים, שנה עוברת והזמן טס בקצב מסחרר. אם נצא מתוך נקודת הנחה שהחיים באמת קשים ומלאי אתגרים והתמודדויות לא פשוטות, האם נעדיף להיכנע לתחושות הקשות ולשקף את הקושי גם באופן פיזי, כמו בהבעה ובביטויי גוף? האם נעדיף בערוב ימינו להסתכל לאחור ולראות שחיינו חיים קשים, שסבלנו וקיטרנו, אבל בסופו של יום היינו אמיתיים והפגנו את התחושות האמיתיות שלנו? האם זה מה שנקרא "חיים"?
אם כך, אני אישית מעדיפה להעמיד פנים. אני רוצה לחייך ולשמוח ולהאיר אפילו אם זה לא תמיד נובע מתחושותיי האמיתיות באותו הרגע. אני רוצה לבחור לראות את הטוב, ששום דבר אינו מובן מאליו ולהודות על כך. להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין וחסר. להעריך ולהיות נדיבה. אני מעדיפה לסנן את מה שיוצא לי מהפה ולנסות לכוון רק לדיבור חיובי ובונה, אפילו להגזים במחמאות ובפרגון בחום ואהבה גם אם אני לא ממש מרגישה ככה. אני מעדיפה לזייף את זה לטוב, כי אני יודעת על בשרי שהזיוף הזה הופך מהר מאוד לאמת לאמיתה שאני יכולה להרגיש אותה בכל רמ"ח אבריי. כי אני מעדיפה לחיות בשמחה תמיד.
אפשר לקרוא לזה מזל, אבל אני חושבת שיותר נכון לקרוא לזה התכוונות. לא בכדי נהוג לומר "העיקר הכוונה", למרות שיש מקרים שבהם זה קצת מרגיז, כמו בפעמים שמישהו מגיע למסיבת יום ההולדת שלך ובמקום לתת לך מתנה הוא 'זורק' לך: "לא הספקתי לקנות, אבל העיקר הכוונה". באמת תודה רבה...
אבל יש מקרים שבהם באמת הכוונה חשובה, כמו במקרה של רצון למצווה או עזרה. לא פעם אני עוצרת את האוטו בישוב ושואלת אישה מבוגרת שעומדת בתחנת האוטובוס לאן היא צריכה להגיע. בסופו של דבר, בין אם הצלחתי לעזור לה ובין אם לאו, עצם האכפתיות והכוונה הטובה כבר משמחת ומעודדת.
לפני כמה שבועות חגגנו יום הולדת גיל שבע לבתנו הבכורה. כשנכנסה בדלת קרובת משפחה שלנו, בעלי קיבל אותה בסבר פנים יפות ואמר לה בלבביות "תודה רבה שבאת, אני מאוד מעריך את זה". אותה דודה קצת הופתעה וכתגובה הנהנה בפנים חמוצות. אחר כך היא תפסה אותו במטבח לשיחה. "אתה לא צריך להודות לי על בואי. זה שחזרת בתשובה לא אומר שאתה צריך להעמיד פנים שאתה שמח לראות אותי ולנהוג בדוגמטיות כמו שהספרים שלכם מורים. אני מעדיפה שתהיה אמיתי איתי".
בעלי קצת נדהם וענה לעומתה נאום חוצב להבות במטרה להבהיר את הדברים פעם אחת ולתמיד: "האם יש לך בעיה עם זה שאני מקבל אותך בסבר פנים יפות ומודה לך שטרחת להגיע מרחוק ליום הולדת של ילדה בת שבע? כי בשבילי זה ממש לא מובן מאליו. אני לא הולך לכל יום הולדת של אחיינים או בנים של חברים שמזמינים אותי, לכן המאמצים שלך ראויים להערכה. את מעדיפה שאתעלם ממך? או גרוע מזה, שאתנהג בחוסר נימוס? וגם אם נצא מנקודת הנחה שהכל העמדת פנים, לא עדיף להעמיד פנים נחמדות ומאירות מאשר פנים חמוצות וחשוכות? כי כמו שאומרים, 'עם האוכל בא התיאבון', וכשאני מעמיד פני נחמד ושמח גם הגוף מצטרף לשמחה, ואחריו גם הנפש מצטרפת ואני באמת נהיה שמח מתוך עשיית 'כאילו'. זה קצת כמו סדנאות הצחוק האלה, שבהתחלה אתה צוחק בכוח ובלי כוונה אבל ככל שממשיכים הצחוק מופיע מאליו בטבעיות ואתה מרגיש שמח ומשוחרר. ועכשיו, אחרי כל הנאום הארוך שלי, תגידי לי, איך את מעדיפה שאקבל את פניך ואעשה כרצונך?"
"כנראה שלא הבנתי נכון" ענתה הדודה בהתנצלות, "כי כשאתה מעמיד כך את הדברים אני מבינה את הכוונה שלך".
גם אני נאלצת להתמודד מולה עם סוגיית העמדת הפנים, אבל לי זה קורה דווקא ביום כיפור, כשאני מתקשרת לבקש סליחה. כל שנה מחדש הטלפון שלי מעורר בה אי נוחות, דווקא, כך נראה, בגלל שיש לי על מה לבקש את סליחתה.
"אל תבקשי סליחה אוטומטית כי כך אתם נוהגים" היא מבקשת, "אם יש דברים שאת רוצה ללבן, בואי נשב לשיחה פנים אל פנים בהזדמנות".
אני, לעומת בעלי, לא מבהירה לה את כוונתי באותה שיחה, בעיקר בגלל שהמבוכה שלה משפיעה עלי ואני לא מצליחה להתנסח בבהירות. אבל אני לא מבינה למה זה לא אמיתי, אפילו אם זה אוטומטי ונובע מהוראה חיצונית של הלכה. אני היא זאת שהופכת את ההוראה החיצונית לאישית ומתכוונת בכל מאודי לבקש סליחה ולסלוח. ואין זה אומר שבימים אחרים בשנה אנחנו מנועים מבקשת סליחה במקרה הצורך.
העניין הוא, שההתכוונות היא הדבר החשוב, בין אם בכוונה פרטית או בכוונה כללית. כי כאשר ביום אחד יש אחדות בכוונה לבקש סליחה ולסלוח, אז נושבת רוח של אהבת חינם ומקרבת את בוא המשיח. זה מה שקורה לקראת פסח, שנושבת רוח של התכוונות לניקיון כל החמץ והחמוץ מתוכנו, גם אז האחדות ברוח ההתנקות מקרבת את המשיח, על ידי השחרור והיציאה לחירות.
רבי נחמן מברסלב אומר "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך, לכן ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות".
גם בתרבויות העולם יש נהירה המונית אל עבר ההתכוונות לטוב, והאמרה "תחשוב טוב יהיה טוב" כמו בסרט המפורסם "הסוד" ושכמוהו.
הימים חולפים, שנה עוברת והזמן טס בקצב מסחרר. אם נצא מתוך נקודת הנחה שהחיים באמת קשים ומלאי אתגרים והתמודדויות לא פשוטות, האם נעדיף להיכנע לתחושות הקשות ולשקף את הקושי גם באופן פיזי, כמו בהבעה ובביטויי גוף? האם נעדיף בערוב ימינו להסתכל לאחור ולראות שחיינו חיים קשים, שסבלנו וקיטרנו, אבל בסופו של יום היינו אמיתיים והפגנו את התחושות האמיתיות שלנו? האם זה מה שנקרא "חיים"?
אם כך, אני אישית מעדיפה להעמיד פנים. אני רוצה לחייך ולשמוח ולהאיר אפילו אם זה לא תמיד נובע מתחושותיי האמיתיות באותו הרגע. אני רוצה לבחור לראות את הטוב, ששום דבר אינו מובן מאליו ולהודות על כך. להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין וחסר. להעריך ולהיות נדיבה. אני מעדיפה לסנן את מה שיוצא לי מהפה ולנסות לכוון רק לדיבור חיובי ובונה, אפילו להגזים במחמאות ובפרגון בחום ואהבה גם אם אני לא ממש מרגישה ככה. אני מעדיפה לזייף את זה לטוב, כי אני יודעת על בשרי שהזיוף הזה הופך מהר מאוד לאמת לאמיתה שאני יכולה להרגיש אותה בכל רמ"ח אבריי. כי אני מעדיפה לחיות בשמחה תמיד.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
