"כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (דברים לא, כט)

את סוף הפרשה משה רבינו מסיים וחותם: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן".

צורה זו של סיום תמוהה ביותר. לאחר ארבעים שנה יחד במדבר, לאחר כל דברי החיזוק שאומר משה לעם לפני מותו, משה מסכם ואומר: 'את כל הדברים אמרתי לכם כי אתם צריכים לדעת אותם, אבל אני מכיר אתכם היטב - כמו שבמשך ארבעים שנה לא הקשבתם לדברי, כל שכן אַחֲרֵי מוֹתִי'.

לא היינו מצפים שמשה יסיים את דבריו בהכרזה קשה כל כך: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם". מדוע משה צריך להגיד את הדברים בצורה כזו פסימית? למה סיים כך?

התורה לא מנסה ליצור לנו עולם מעין חממה. מי שגדל במקום בו הוא חסוי ומוגן אולי יגדל ויתפתח מהר יותר, כיוון שהוא יותר סטרילי וחיידקים לא באים אליו, אך אם רק יעשו חור קטן בבועה הזו והוא יקבל את המחלה הקלה ביותר - זה יגמור את החיים שלו. אזור הקוטב הצפוני, הוא אזור שחיידקים מסוימים לא הגיעו אליו, וכשהאדם הלבן הגיע עם נזלת ונפגש באסקימואים, קרו מקרים שהנזלת הרגה אותם, כיוון שהם לא היו מחוסנים כנגדה. עולם סגור יכול להישאר עולם טוב כל עוד יש ביטחון ששום דבר לא ימוטט אותו.

התורה לא מנסה להציג או לבנות עולם שכזה, ואיננה מסתירה לא את עובדות החיים ולא את עובדות העולם. התורה מתחילה במסקנה (בראשית ח, כא): "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", ומסיימת ב: "יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" - זהו האדם.

אפשר לראות את האמירה "יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" כטרגדיה: משה עובד קשה מאוד במדבר ארבעים שנה, ובסוף ימיו הוא נאלץ להודות: 'טוב, זה יחזיק רק עוד כמה שנים וזהו'.

אפשר להסתכל על האמירה הזאת כפסימיות או כטענה שבאה מייאוש, אך לאמיתו של דבר משה מעניק בכך לעם ישראל את היכולת לשאת קשיים בעתיד.

התורה מנסה כאן לעשות את הבלתי אפשרי: להכין את העם מראש לקראת הירידה. כשמשה אומר: "יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" - הוא לא בא להפחיד אותם, אלא להכין אותם למציאות של עליות וירידות.

בחיים יש ירידות, נפילות וצרות ואף אחד לא מבקש שהן יבואו דווקא עליו, אבל הן מגיעות וצריך להיות מוכנים לכך. במסר שמשה מעביר, הוא לא בא לִצְפוּת רעות או לבטל את דבריו הקודמים, אלא להכין את העם לנפילה. זה נותן אפשרות לעבור את התקופה היותר קשה. מי שמוכן למכה - יכול לעמוד בה ביתר הצלחה.

סך הכל התורה היא אופטימית בכך שהיא מראה אפשרות של תיקון. כשמשה נפרד מהעם הוא למעשה אומר להם: 'תדעו לכם שעד עכשיו הכל הלך בקלות וההרגשה היא שנכנסים לארץ ישראל וזהו, אך העולם לא עשוי ככה, ואתם צריכים להתכונן גם לקשיים ולנפילות'.

מה שמלאך המשחית מרוויח כשהאדם עושה עבירה, הוא לא בעצם העבירה, אלא בכך שהאדם נשבר. קורה שלמישהו קרה דבר זה או אחר, אך בזמן שהוא מתמוטט ונשבר, זה הסוף של הסיכוי שלו. לכל עבירה יש תיקון, אבל לנפילה ולהתמוטטות אין תיקון.

זהו המסר האופטימי שמעביר משה בסיום הפרשה לעם ישראל: יהיה מה שיהיה, גם אם "הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן", אף על פי כן יש תיקון - הסוד והיסוד של העבודה הוא מה שנאמר על הצדיק (משלי כד, טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". מה שמאפיין את הצדיק הוא לא שאיננו נופל, אלא שלאחר הנפילה הוא קם.

הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ זצ"ל, מהספר: "חיי עולם – שיחות על פרשת השבוע"