ניתן לעיין בפסוקי התורה ולראות את חילופי הדברים שהתנהלו לא אחת בין משה לפרעה סביב נושא השחרור, לפני חלק מהמכות ולאחריהן.

לאחר המכה השביעית – מכת ברד, פרעה מתרכך מעט, אולם הוא מסכים לשחרר רק את הגברים, ולא את הנשים והילדים: "לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת השם, כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (שמות י, יא).

לאחר המכה התשיעית – מכת חושך, נכתב בתורה כך: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, לְכוּ עִבְדוּ אֶת השם, רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (שמות י, כד). פרעה מסכים לשחרר גם את הנשים והילדים, אולם הוא מתעקש להשאיר במצרים את כל הבקר והצאן השייכים לבני ישראל.

משה לא מקבל את התנאי, ולא רק שהוא מודיע 'חד וחלק' שבני ישראל יקחו איתם את כל הבקר והצאן, עד הפרסה האחרונה, אלא הוא מדגיש שגם אתה – פרעה, תתן לנו בקר וצאן משלך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת, וְעָשִׂינוּ להשם אֱלֹקֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה..." (י, כה-כו).

עלינו להבין את הדו-שיח הזה משני צדדיו. מדוע פרעה מתעקש להשאיר את הבקר והצאן של בני ישראל? לשם מה הוא זקוק להם? ומדוע משה לא מוכן להתפשר על הבקר והצאן, העיקר שינצל את הזדמנות הפז שפרעה מאשר את שחרור העם? מדוע משה מכריז "לא תישאר פרסה", מה יקרה אם תישאר עז או פרה אחת במצרים?   

הזכרנו מספר פעמים, שפרשיות גלות וגאולת מצרים, מרמזות על מלחמת האדם מול יצרו. כל רצונו של היצר הרע הוא, שתהיה לו אחיזה באדם. בהתחלה הוא נלחם על "כל הקופה", והוא מנסה לשלוט על האדם באופן מלא, אולם כשהוא רואה שהאדם עיקש במאבק נגדו, הוא מנסה לאחוז לכל הפחות בחלקים מסוימים באישיותו. כשהיצר רואה שגם בזה הוא לא מצליח, הוא מנסה לאחוז במשהו קטנטן, הנראה מזערי וחסר משמעות.

כך פועל היצר הרע. הוא מנסה להישאר עם אחיזה, ולו אחיזה קטנה.

בהתחלה פרעה לא מוכן לשמוע כלל וכלל על שחרור העם. אחר כך הוא מסכים לשחרר את הגברים אולם להשאיר את הנשים והילדים. אחר כך הוא מוכן לשחרר את כולם, אולם להשאיר את הבקר והצאן.

זהו סודו של היצר הרע.

משה רבינו יודע את הסוד, ולכן הוא אומר "לא תישאר פרסה" (תרגום אונקלוס, מתרגם את המילה "פרסה" למילה "מדעם" שמשמעותה משהו. זאת בשונה ממה שפירש בפרשיית הבהמות הטהורות, שם תרגם אונקלוס את המילה פרסה למילה 'פרסתא'). משה יודע, שכל אחיזה קטנה של היצר – ולו קטנה ביותר - היא סכנה גדולה ("באר משה").

ספר "בית יעקב" (הרב מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה, 1800- 1854) על פרשה זו, מאיר פינה נוספת:

יש המשך לפסוק שהזכרנו: "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת השם אֱלֹקֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת השם עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה".

בפשטות, כוונת הפסוק היא, שמשה רוצה את כל הבקר והצאן, משום שבני ישראל אינם יודעים כמה בקר וצאן הם יצטרכו עבור הקרבת קרבנות עד שיגיעו לארץ ישראל, ולכן הם צריכים להוציא איתם כל הבקר והצאן (רש"י).

אולם יש רובד עמוק יותר במילים "ואנחנו לא נדע":

פרעה בטוח, שיבוא יום ובני ישראל יחפצו לשוב למצרים. ואכן כך היה, וכפי שמתארת התורה בפרשיות הבאות, שבני ישראל "נשברו" מהמסע במדבר והם הביעו את רצונם לא פעם ולא פעמיים לשוב מצרימה. לכן, פרעה אומר למשה, שבני ישראל ישאירו לפחות את הבקר והצאן, כדי שיהיה לבני ישראל איזשהו בסיס כלכלי במצרים.

אולם משה אומר לפרעה, אנחנו מתמסרים לבורא במאה אחוז. אפס סיכויים שנשוב למצרים. אתה – פרעה - שואל מה יהיה? איך תסתדרו במדבר? אל תדאג! המהות של בני ישראל הוא "ואנחנו לא נדע". אנחנו – בני ישראל, לא מפחדים מהבלתי נודע, להיפך, הבלתי נודע הוא חלק אינטגרלי מהמהות של בני ישראל.

לנו יש "נודע" אחד, והוא – הקדוש ברוך הוא.