"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל, והוא (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא (במדבר כח, ד): "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּוקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי".

(מבוא לפירוש "הכותב" על "עין יעקב")

המדרש מספר על ניסיון לאתר "פסוק כולל" שהתורה עומדת עליו. שתי ההצעות הראשונות היו צפויות. הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" מגלם את תמצית האמונה היהודית, ואילו הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " מגלם את תמצית המוסר היהודי. קל להבין מה מצאו חז"ל בפסוקים ידועים אלה.

מפתיעה, לעומת זאת, היא בחירתו של בן פזי בפסוק "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּוקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". פסוק זה שרבים מאיתנו לא היו מסמנים כתמצית היהדות כולה, מתאר את עבודת הכוהנים היום-יומית, השגרתית אך המהותית כל כך - עבודת קורבנות התמיד במשכן ובמקדש, כשעמדו על תילם, בכל יום באופן קבוע היו מקריבים קורבן אחד בבוקר וקורבן אחד בין הערביים (מקבילויותיהם במציאות ימינו הן התפילות היום-יומיות: שחרית, מנחה וערבית) והמדרש מסכם: הלכה כבן פזי.

בן פזי מבקש להשמיענו עיקרון יסודי: שבלי עבודת ה' היום-יומית, לא יהיו, לא אמונה יהודית ולא מוסר יהודי. זה היסוד שהכול בנוי עליו.

כל הרעיונות הנאצלים בעולם - האמונה שהאדם נברא בצלם אלוקים, אחדות ה', אהבת הזולת - הם כענן פורח כל עוד אינם מתורגמים להרגלי מעשה. כולנו חווינו רגעים של התרשמות כששמענו על רעיון גדול, על תפיסה מטלטלת מציאות, על תוכנית גדולה היכולה לשנות את חיינו. כעבור שנה, כעבור שבוע, אפילו למחרת היום, הדבר כבר נשתכח מאיתנו או היה לזיכרון רחוק, לכל היותר געגוע לדבר שהיה יכול להיות.

האנשים המשנים את העולם, הם ההופכים חוויות שיא לשגרות יום-יום, אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. זו גם גדולתה של היהדות. היא יודעת ליטול רעיונות גדולים ונשגבים ולהפוך אותם לדפוסי התנהגות, המכניסים לחיינו משמעת, ומשנים את הדרך שבה אנו מרגישים, חושבים ופועלים.

רוב רובה של היהדות נראה בוודאי למתבוננים מבחוץ, ולעיתים גם לשומרי המצוות עצמם: שגרתי, אחוז אובססיה לפרטים, מעשים יום-יומיים חוזרים ונשנים. אבל כך ממש נראים גם פעולות שלא קשורות לעולם הרוחני: הלחנת סימפוניה עילאית, המצאת יישומון, בניית מותג שובר שוק וכו', כל אלו נוצרו בעבודה קשה, בקשב ממוקד ובפולחני שגרה. כמו שבכל תחום בחיים (אומנות, מדע, עסקים ובתעשייה) כך גם בחיי הרוח - כדי לצמוח מבחינה רוחנית, נדרש מאמץ מתמשך ושיגרה יום יומית. משם באים רוב הדברים הגדולים מהחיים, לפחות אלה מהם שחייהם ארוכים.

חוויות שהן אינן חלק מחיי היום-יום שלנו, אין להם השפעה על מעשינו ועל הישגינו. היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם (הרב יוסף דב סולובייצ'יק העלה רעיון זה בספרו "איש ההלכה"), ולשם כך נדרשים הרגלים של יום-יום, כגון: שחרית, מנחה, ערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בבית, בעבודה ועוד.

הרגלים אלו בעולמנו הרוחניים הם כמו שהאימון הוא לשחקן הטניס (מסופר על שחקן גולף ידוע שנשאל לסוד הצלחתו וענה: "פשוט היה לי מזל, אבל מה שמצחיק הוא שככל שהתאמנתי יותר, כך היה לי יותר מזל"). הרגלים אלו הם תנאי הכרחי להגעה להישגים - השיגרה וההרגל של ההלכה היא ה"דרך" היהודית לאלוקים. עבודת ה' היא עבודה - במלוא מובן המילה, במלוא הקושי, העמל, העשייה וההתמדה.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"