"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם... וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ... אֶת הָאָרֹן... אֶת הַכַּפֹּרֶת...  אֶת הַשֻּׁלְחָן... וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר...  וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת... אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן... אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן"

(שמות לה, א-יט)

קיים הבדל מהותי בין פרשיות בניית המשכן לבין סיפור בריאת העולם בספר בראשית. ההבדל הינו בפער הכמותי במספר הפסוקים המתארים את בניית המשכן ומנגד את בריאת העולם. לסיפור הבריאה מוקדשים שלושים וארבעה פסוקים בלבד, ואילו סיפור בניית המשכן משתרע על פני כחמש מאות פסוקים.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מציע הסבר - שלקב"ה שהוא כל יכול וכול יודע, לא קשה לברוא עולם, לבנות משכן לאנושות. לעומת זאת, לבני האדם המוגבלים מטבעם קשה לבנות משכן לקב"ה. התורה אינה ספרו של האדם על אלוקים, אלא ספרו של אלוקים על האנושות, ולאלוקים חשוב איך אנחנו יוצרים, לא איך הוא יוצר.

פרשיות בניית המשכן, אומרים לנו שמשימתנו העיקרית היא לבנות בית לשכינה האלוקית.

אך ישנה שאלה מתבקשת: גם אם האריכות בפרשיות המשכן נחוצה, מדוע הן כלולות בספר שמות, שעניינו בניין אומה? הן הולמות יותר את ספר ויקרא, העוסק בסדרי הקורבנות ובמשכן עצמו. מה עניין בניית המשכן ליציאה מעבדות לחירות ולהולדתו של עם ישראל כאומה בריבונות הא-ל?

לאחר יציאת מצרים, האתגר שניצב בפני משה רבינו, היה איך להפוך אוסף של עבדים נמלטים לאומה מלוכדת.

ניתן להבחין בסיפור יציאת מצרים את העובדה שבני ישראל טרם הגיעו לבשלות המוסרית הנדרשת כדי להיעשות אומה חופשית. הם אינם חדלים להתאונן: הם מתלוננים אחרי שהתערבותו הראשונה של משה אצל פרעה גורמת להכבדה עליהם, הם מתלוננים כשהם מגיעים לים סוף, הם מתלוננים על מחסור במים ומזון.

הדיוקן שהתורה מציירת הוא דיוקנו של עם בעל מנטליות של עבדים. עדיין אין הוא עם של אמונה, של ביטחון בה', של אחריות ואיפוק. וכל זה יש לזכור לאחר שהעם ראה את הניסים הגדולים ביותר בהיסטוריה, את עשר המכות ואת קריעת ים סוף. ואז מגיע מעמד הר סיני, מאורע חסר תקדים של התגלות אלוקית לעם שלם. וגם כאן, לא עברו ארבעים ואחד יום, וכשהעם ראה "כי בושש משה לרדת מן ההר" - עשה את עגל הזהב! מה עוד יכול או צריך לקרות לעם כזה עד שייעשה לקבוצה מלוכדת בעלת תחושה של זהות ושל ייעוד? ניסים גדולים מקריעת הים וההתגלות בהר סיני לא גרמו לכך. אם בהם לא היה די, מה כן?

בשלב זה בדיוק, בתחילת פרשת ויקהל, משה רבינו מורה לעם לבנות את המשכן - וזוהי הברקה גאונית. כאילו אמר ה' למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד.

לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים מפתח בנו זהות ואחריות!

הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה' עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.

ואכן, עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה' פעל בשביל העם: הוא שחרר אותם משעבוד, קרע להם את הים, נתן להם מים מהסלע ומָן מִן השמיים, ולמרות כל זאת, כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כישרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, עד שמשה נאלץ להורות להם לחדול. זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן.

בני ישראל אכן השתנו - לא על ידי נס, אלא ע"י כח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשנה אותנו, לא מה שעושים לנו!

עתה ברור מדוע סיפור המשכן שייך לספר שמות ולא לספר ויקרא: מפני שזהו סיפור על בניין אומה. הדרך האפקטיבית ביותר להפוך אוסף של יחידים לקבוצה היא להציב בפניהם משימה שהם יוכלו למלא רק כקבוצה. אומה יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת.

דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" - מה שאנחנו בונים, בונה אותנו.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"