"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר... חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט): כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"

(פרקי אבות ג, יג-יד)

קובעת לנו המשנה "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם" - לאדם יש קירבה וחשיבות מיוחדת לפני הקב"ה, וזאת ביחס לשאר הבריאה כולה. למעשה הבריאה כולה לא נבראה אלא כדי לשמש את האדם, כפי שמתבטא בכך שהאדם נברא אחרון. הקב"ה ברא אור וחושך, שמים וארץ, ים ויבשה, עצי פרי ועשבי מאכל ובעלי חיים שונים ורבים. ורק לאחר שהיה הכל מוכן - הגיע הזמן לברוא את האדם.

מדוע האדם חשוב כל כך? מה יש בו, באדם, שכל העולם הוכן עבורו? התשובה נמצאת בפסוק (בראשית א, כז): "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". היינו, האדם הוא כעין דיוקן של הקב"ה.

ברור כי אין מדובר בצלם גשמי או בדמות פיזית, שהרי הקב"ה אין לו דמות הגוף ואינו גוף, אלא הכוונה לצלם רוחני. מהו אותו צלם שבו דומה האדם לבוראו?

מסבירים מפרשי התורה, כל אחד בסגנונו הוא, כי הכוונה לחלק הרוחני שבאדם, לנשמה שבו, כנאמר (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים".

בחסידות אומרים על הפסוק מקהלת (ג, יט): "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" - אָיִן, ראשי תיבות: אדם יש נשמה - וזהו ייחודו.

לכל בעל חיים ישנן תכונות האופייניות לו וכל פעולותיו נגזרות מהן, ואין באפשרותו לשנות את תכונותיו. לאדם יש כוח לשבור מידה רעה שבו ולשנות את מזגו וטבעו. בכך הוא שונה משאר החיות, אשר מעשיהן מונעים מן התכונות הטבועות בהן, בלא שתהיה להן שליטה על עצמן.

לכך התכוון רבי עקיבא באומרו "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם" - חביב וחשוב הוא. ממי? משאר בעלי חיים שאין בהם דעה, כלשונו של רבנו בחיי: "ומי שאין לו דעת אינו אדם, אלא בעל חיים".

כאשר האדם הולך בדרך הישר, מקיים רצון בוראו והולך בדרכיו - הרי הוא "ּצֶלֶם אֱ-לֹהִים". בהתנהגותו ניכר שלטון הרוח על החומר. דעתו שולטת על התכונות הטבעיות ומנווטת אותן אל הכיוון הרצוי.

מנגד, כאשר האדם מובל על ידי דחפיו הטבעיים והיצר שולט בו ובמעשיו - הרי שהוא הסיר ממנו "ּצֶלֶם אֱ-לֹהִים", כמוהו כשאר בעלי החיים, ושוב אין נודעת לו חיבה יתרה.

התפקיד של האדם נרמז אף בשמו "אדם". שם זה נגזר משתי משמעויות:

משמעות ראשונה - מלשון דמות ודמיון, כמו שנאמר (ישעיהו יד, יד): "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". זוהי דמותו של אדם אשר ניכר עליו כי הוא "ּצֶלֶם אֱ-לֹהִים" - הוא הולך בדרכי בוראו ומקיים את רצונו.

משמעות שנייה - של המילה "אדם" היא מלשון אדמה - ממנה נוצר גופו של האדם. משמעות זו מתבטאת ביתר שאת אצל האדם החומרי, אשר תאוות גופו שולטות על שכלו ואין יתרון לדעתו.

על כל הבריאה נאמר "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב", רק ביצירת האדם לא נאמר "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב", מדוע?

"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ) מפרש לנו: "וגילה לנו הכתוב דבר זה, שלא יטעה האדם בעצמו לאמור, שבלא יגיעה ועמל יבוא לידי שלימותו אשר כבר נוצר עמו, ויסמוך על יתרון זה שנמצא ביצירתו, כי אין הדבר כן, אלא הכל תלוי בפועל כפיו, כי יש בידיו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשׂכל והשׂכל בטבע. ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב', לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו".

ביד האדם הבחירה, והכל תלוי ביגיעתו ובפועל כפיו, אם להידמות לעליון או לדבוק באדמה.