"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " (ויקרא יט, יח)

מוצאים אנו בפרשה זו את הציווי המפורסם "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ציווי שרבי עקיבא מלמדנו כי הוא "כלל גדול בתורה". השאלה הנשאלת כאן היא מדוע התורה מקדימה את איסור הנקימה והנטירה - "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" ל"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מדוע אין הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" עומד באופן עצמאי, ללא הקדמות.

פרשני התורה לאורך הדורות נדרשו לשאלה זו, אנו נביא את פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין בעקבות הרמב"ם (העמק דבר, ויקרא יט, יח): "אם אפילו חטא ודאי נגדך, מכל מקום נקמה אינה מדת הקדושה בישראל, וכתיב (משלי יז, יג): 'מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה, לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ', ופירשו חז"ל (בראשית רבה, פרק לח, ג): 'אמר רבי שמעון בר אבא: לא סוף דבר משיב רעה תחת טובה, אלא אפילו משיב רעה תחת רעה לא תמוש רעה מביתו'... משום שעשה לו רעה, משום הכי משיב לו רעה. אבל הוא תחת טובה שהיה לו לעשות, שאם היה עושה טובה היה נשבת מדנים... ואהבת לרעך כמוך... קאי בסמיכות לאזהרה הקודמת, שכמו שאתה חפץ אם עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך, אלא יעבור על פשעך, כך תנהג עם רעך".

הנצי"ב בעקבות הרמב"ם אומר בפירושו "העמק דבר" כי התורה רוצה ללמדנו כי גם אם רעך עשה לך באופן ודאי רעה, ובשל הרעה הזאת עולה בך מחשבה של נקימה או נטירה, ראוי לך כיהודי וכאדם לא להשיב לו כגמולו, וזאת משום שגם אתה היית רוצה שינהגו בך במידת הוויתור והמחילה - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

כך יוצא ש"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא נתינת סיבה וטעם לאיסור הנקימה והנטירה, וכל הפסוק מדבר בעניין אחד.

כהמשך לדבריו של הנצי"ב נראה לומר כי זהו מובן התוספת "אֲנִי ה' " בסוף הפסוק. תוספת זו באה ללמד על הלגיטימיות של הדרישה, הנראית במבט ראשון כדרישה לא אנושית ולא מעשית. כשם שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח לנו ללא הרף דבר יום ביומו ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אף שפעמים רבות אנו ממרים את פיו, כך ראוי לנו לנהוג עם כל מי שאי פעם פגע בנו: למחול ולסלוח, לא לנקום ולא לנטור, ולדבוק במידותיו של הקדוש ברוך הוא (ירושלמי פאה א): "אבא שאול אומר: אדמה לו, מה הוא רחום וחנון אף את תהא רחום וחנון".

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם לפרשה"