ימי ספירת העומר הם ימי תיקון המידות ובפרט מיועדים לתיקון מידת 'ואהבת לרעך כמוך', כתיקון לתלמידים של רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, שלפי המסורת ("המאירי") פסקו התלמידים מלמות ביום ל"ג בעומר (יבמות סב, ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".

רבי עקיבא התנא האלוקי המשמש כמעביר התורה לדורות הבאים קבע כי "ואהבת לרעך כמוך", שורש האחדות, הוא כלל גדול בתורה. נדבך עיקרי וחשוב שאי אפשר בלעדיו לקבל תורה ולהעבירה הלאה לדורות הבאים.

יש להבין במדויק מה היה חטאם של תלמידי רבי עקיבא? מה מובנה של התופעה "שלא נהגו כבוד זה בזה"?

תלמידי רבי עקיבא לא נכשלו בפגיעה בכבוד הזולת בחיי היום-יום, אלא הדבר התרחש במסגרת לימוד התורה ועבודת ה' שלהם. הם דבקו בכל נפשם ומאודם בתורת רבם, ומכיוון שטבע אנושי הוא ש"אין דעותיהם שוות", לכן לכל אחד מהם היו הבנה והדגשים משלו לתורת רבו. מכאן נבעה מחלוקתם - כיצד לפרש את רבי עקיבא. האחד פירשו בקו היראה, השני הבינו בקו האהבה, וכן הלאה, ודעתם לא נחה כל זמן שגם הזולת לא קיבל את הפרשנות שלהם - שהיא היחידה האמיתית, לדעתם! - לתורת רבם. הם לא היו מוכנים לשום פשרה בדרכם ולא נתנו מקום לשום דעה אחרת משלהם. משום כך "לא נהגו כבוד זה לזה".

תיאור יחסים מתוחים אלו שליוו את הדיון בבית המדרש ממחיש את פירוש המשנה במסכת אבות לדעת רבי חיים מוולוז'ין (אבות ג, ב): "רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א, א): וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".

אם נדרש לתאר מושב לצים, היינו מציירים אנשים פוחזים האוחזים בידיהם בקבוקי בירה, רגליהם על השולחן והם מתהוללים ומשתוללים. אך רבי חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות, מפרש את הדברים אחרת: הוא מחדש שבמשנה מדובר על שניים שכן יושבים סביב שולחן אחד ולומדים תורה, שהרי לא כתוב במשנה, שנים שיושבים ואינם עוסקים בתורה. אם כן, אז מה הבעיה? הבעיה היא שיושבים השנים ולומדים תורה, אך: "וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה" - אלא יושב כל אחד ולומד בפני עצמו, כל אחד מחשיב עצמו חכם מחבירו ולכן רוצה להשמיע ולא לשמוע. מצב זה נובע מזלזול בשני ומהמעטת ערכו. הוא מתלוצץ על תורתו של חבירו ולא מחשיבו כראוי.

העובדה שיושבים שנים זמן רב ולומדים ואינם נעזרים האחד בזולתו, מלמדת שאין הם מעוניינים להקשיב זה לזה. מזלזלים הם, זה בזה, ביכולת לקבל וללמוד גם מן השני. הם אינם מוכנים לקבל את האמת מזולתם, יקרים בעיניהם דברי התורה, רק אם הם נאמרים על ידם. זהו מושב הלצים המתואר במשנה!

אם כן, מהי הדרך הראויה ביחסי תלמידים אחד לשני?

הרב מרדכי גיפטר זצ"ל הסב תשומת לב לדברי רבינו גרשום המופלאים במסכת בבא בתרא (דף ז, ב ודף ח, א) דרשו שם: " 'אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' (שיר השירים ח, י). אֲנִי חוֹמָה - זו תורה, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת - אלו תלמידי חכמים"

רבנו גרשום מפרש מדוע המשילו את תלמידי החכמים ל"שָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת"? ומשיב: "אלו תלמידי חכמים שלומדין זה מזה כתינוק יונק משדי אימו".

אין דוגמא טובה יותר בעולם לתלות של אחד בשני, מאשר תינוק בן יומו באימו. בלעדי התזונה ממנה, לא יוכל להתקיים אפילו שעה אחת. כך בדיוק צריכים לחוש תלמידים הלומדים תורה ביחד. כל אחד זקוק לשני ונצרך לתבונתו ולשכלו כדי לרדת לעומקם של דברים. זה המצב המצופה ממקיימי "ואהבת לרעך כמוך" ונוהגים כבוד זה עם זה.

הרב יונה פודור, מהספר: "דורש טוב"

הרב יוסי שטרן, ראש ישיבת ההסדר עכו, מהאתר: www.yakko.co.il

הרב אביחי קצין

על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע - ליקוטי שיחות, מהאתר: http://www.chabad.org.il/