הקב"ה הצופה כל הדורות צפה כי בשלב מסויים עם התגבשותינו כעם ולאחר מן תורה. נייטה ליחס חשיבות יחסית פחותה לפרשת הבריאה היא וערכיה - בבחינת  דרך ארץ שקדמה לתורה.

 לפיכך גזרה התורה לספור שבע שבתות של בריאה עד יום החמישים יום הקציר והגאולה .

יום מימוש תכליתנו בבריאה - לעובדה ולשמרה - להוציא ממנה לחם. 

אם היינו מאמצים רעיון זה  זה. רעיון ה"כוללים" לא היה בא לעולם וכולם היו מחלקים זמנם בין תורה ועבודה  לקיים בזיעת אפך תאכל לחם.  שגם התורה יותר ממרמזת כי מיד לאחר חג החירות צריך לאחוז בחרמש בבחינת "החל חרמש בקמה" שבלי התחלה של חרמש אין "קמה" ואין מקימים תורה.

והנה רבים תוהים מדוע אין זכר בתורה לשבועות כחג מתן תורה.

 והנה מלמדת עוד התורה שיש דברים  שהם כל כך מהותיים שאין הם צריכים איזכור , הבהרה או ציווי ואשר התורה ככאלה העדיפה בכוונת מכוון שלא להזכירם  לתת לעם ישראל להגיע אליהם בתהליך של אינטרקציה של כל החומר התורני בכללותו כולל כאמור ערכי הבריאה וכאמר סינרגיה חשובה זו לא תתקיים אם לא נספור ונכוון שבע שבתות של בריאה. זו תכלית ספירת העומר.

 התורה ביקשה לומר  כי חגה הוא דווקא מחד חג השבועות במשולש שבין עם ישראל ארץ ישראל ואלוהי ישראל  ומאידך חג הקציר גם רוחני של כל מצוותיה וחוקיה של התורה .

החג הוא לא רק בעצם נתינת התורה אלא בקציר של פירותיה מחד להוציא לחם מהארץ ומאידך לחלקו בין כולם כולל החלושים ובמיוחד הם.

 שוב רעיון הספירה הוא תיקון של העובדה שלא ייחסנו חשיבות לרובד הבסיסי של הפיראמידה מעשה הבריאה וערכיו . וכך אנו מצווים לספור שבע שבועות של בריאה של שבעה ימים שבע שבועות של לשון שבועה כלפי ה'. כלפי ארץ ישראל ועוד.....

 חגה של התורה הוא בתוצאה של השבועות כאמור  וחג הקציר הרוחני של "פירותיה של התורה ובעיקר להמשיך ולהתמיד בשימור ערכי בריאה המועדפים שבלעדי זה אין יום החמישים בבחינת גם חג של גאולה.

 משה אהרון