ביאור "כבוד הלשון" לפרשת כי תבא

דברים כו,י: הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה: הדגש בלמ"ד בצירוף 'נתתה לי' מורה על תחושת ההשגחה הפרטית של כל אדם המביא את ראשית פרי אדמתו לה'. האדם מרגיש כבנו של ה', אשר נותן לו אישית את כל טוב פרי האדמה אשר לו. כאשר מדובר בנתינת ה' לאומה, בלשון 'לנו', הדגש אינו קיים: וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (טו).

כז,ה: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: הדגש בשי"ן בצירוף 'ובנית שם' מורה על דרישה שלא להקים מזבח בכל מקום, אלא רק במקום אשר יבחר ה', כגון בהר עיבל, לאחר מעבר הירדן. הדרישה כוללת גם אכילת קדשי המזבח רק במקומות שר ה' מצווה: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם (ז).

כח,לו: וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן: הדגש בשי"ן בצירוף 'ועבדת שם' מורה על העונש הצפוי על עבודה זרה, ללא כל פשרה, דהיינו גלות אל עם אחר ועבודה זרה תחת ממשלת אותו עם. עונשו של העם יבוא לידי ביטוי גם בהצלחת הגר אשר גר בארצך: הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה, וְאַתָּה תֵרֵד, מַטָּה מָּטָּה (מג) ובו דגש במ"ם בצירוף 'מעלה מעלה' ו'מטה מטה'. וכן וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים (סד), הדגש בשי"ן בצירוף 'ועבדת שם' מורה על גודל העונש לעם, גם בהיותו בעונש גלות.