"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו" (בראשית כט,י). למה התורה חוזרת שלוש פעמים על כך שרחל והצאן הם של לבן "אחי אמו" הרי אנו יודעים מיהו לבן, אז למה יש לומר זאת בכלל? ועוד לחזור על כך שלוש פעמים? אומר האור החיים: '"ויהי כאשר" וגו׳. טעם אומרו שלשה פעמים "אחי אמו" ללא צורך, לומר שכל מעשיו היו לצד היותו אחי אמו ולכבוד אמו. או לצד החשד שיראוהו עושה חסד עם רחל והוא איש נכרי, לזה היה מוציא מפיו טעם הדבר, בראותו רחל אמר בת לבן אחי אמו, הצאן של לבן אחי אמו, ובעת ההשקאה גם כן שבזה הסיר מעליו חשד דבר; ובעת שנשק לא אמר כי כבר אמר, ועוד בכיו יגיד עליו כי אחים היו. עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (ע״ז כו.) האומות לא מעלין ולא מורידין, לזה אמר "וישק את צאן לבן”, וטעם (משלי יד) "חסד לאומים”, לצד היותם אחי אמו בשביל כבוד אמו השקה'. רבנו בחיי (בנוסף להסבר האור החיים) מוסיף: 'עוד יש בזה טעם אחר, שהרי כשיראה אדם או ישמע מה שהוא חפץ הנה זה סבה לתוספת כח בכח תולדתו, ומפני שהיה אדם חושב כי טבעו של יעקב בראותו את רחל נמשך אחר תאוה גופנית והוסיף בו כח בגלילת האבן מה שלא היה עושה מתחילה. לכך הוצרך לומר כמה פעמים "אחי אמו" להורות כי לא נתוסף כח בטבעו לאהבת רחל, ולא היה לו בראייתה שום התעוררות כטבעי שאר בני אדם, אבל הכל לאהבת אמו, ומפני זה הזכיר הכ׳ את רחל ואת הצאן קודם שיזכיר ויגל את האבן, ולא אמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ויגל את האבן'.  אולי אפשר להוסיף על גבי דבריהם שנאמר שלוש פעמים, ששלוש מרמז על חזקה (כרמז שאמר זאת כל הזמן), כרמז שאמר זאת שוב ושוב כל הזמן ועל כל דבר, כיון שבאו עוד ועוד רועים, ולכן לא סמך שיגידו אחד לשני, אלא כל הזמן חזר ואמר כך כדי שכולם ישמעו זאת ולא יבואו לחשוד בו. בנוסף נראה כרמז שבאה התורה להשוות בין רחל לבין הצאן, ולכן על שניהם נאמר "לבן אחי אמו" (ובסמיכות זה לזה), לומר שלא התאווה לה גופנית, כעין שלא מתאווה לצאן, שזהו שראה את רחל ואת הצאן, ששניהם של לבן; ומה שעמד לו בראש זה שממנה הוא יזכה להעמיד את בנ"י, שלכן אומר "אחי אמו" כרמז שהאחיין דומה לדוד (תנא: רוב בנים דומין לאחי האם' [ב"ב קי,א]), ממילא כעין רמז על עצמו (שהוא אחיין של לבן), שכך ראה שממנה יצא המשכו הקדוש והטהור, שיצאו משניהם בנ"י. זה גם כרמז שחשב שיקח אותה לאשה, וממנה יצאו בנ"י שנקראו צאן: "ואתן צאני צאן מרעיתי" וגו' (יחזקאל לד,לא), שזה נרמז שראה יחד איתה "ואת צאן לבן אחי אמו" (ש"אחי אמו" כעין רומז עליו, שאמנם הצאן של לבן, אבל בעצם יש בו גם גילוי לחלקו – להקמת בנ”י שהם בניו כמותו). ולא רק חשב על זה, אלא גם פעל על דעת כך, ולכן נאמר שהשקה את צאן לבן אחי אמו, שפעל בעניין כדי להוציא זאת לפועל מיד, שלא התעכב אלא החל במעשים כדי להתחבר ולהקים את עם ישראל. לכן השקה אותם מהבאר, כרמז לבנ"י שעתידים לקבל תורה שנמשלה למים, שזהו מהותנו כבנ"י (שאנו מחוברים לתורה במהותינו) ושזהו יעודנו, ולכן פועל במעשה זה כהתחלה להקמת עם ישראל. אולי בפשטות אמר כל פעם שזה של אחי אמו, שעל רחל אמר כדי שלא יחשדוהו כשינשק אותה בהמשך, ולכן ביאר להם שהיא קרובתו, ולכן ראוי שינשק לה; ובפרט שראוי להתקרב אליה כדי לשאתה לאשה בהמשך, שיש חשיבות בנישואי קירבה: 'אמר רבי תנחומא: נשא אדם אשה מקרובותיו, עליו הוא אומר: "עצם מעצמי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה”' (ב”ר יח,ד). לכן עכשיו רואה אותה ומתקרב אליה. על הצאן אמר בהתחלה שזה של לבן אחי אמו, כדי שלא יאמרו שאין בו מידת חסד, שהרי אם יכל להזיז את האבן לבדו בשל ריבוי כוחו אז למה לא עזר להם עד שהיא באה? ולכן אמר שזהו צאן קרובו ולכן התאמץ ביותר, ומדגיש שזה של אחי אמו - שלכן ראוי שהוא יתחתן בקרובתו, ולכן פועל לעזור לה, כדי להתקרב ע”י כך; אבל אלמלא זה לא היה מתאמץ כ"ך, בשל שזה קשה עד כדי בלתי אפשרי, אלא היה נוהג כמותם, ולכן לא התאמץ קודם להזיז. כשהשקה את הצאן אמר שזה של קרובו, כיון שכעין עקף אותם, שהרי הם עמדו מקודם (שהרי כשבא נאמר "וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה" [בראשית כט,ב]) ויכלו לטעון שיתן להם קודם, לכן אומר מיד שזה של קרובו הראוי להשתדך עמו, ולכן פועל שתחזור מהר הביתה וכך יחזק את רצונו של לבן קרובו להשתדך עמו. אולי אפשר גם שהיו שם שלושה עדרי צאן, כך שלא היו צמודים יחד כדי שלא יתערבבו, ולכן אמר יעקב שלוש פעמים את הקשר ללבן שהוא אחי אמו, כדי שלא יחשדוהו שמנסה להתקרב אליה מתאוה, לכן אמר שלוש פעמים בזמנים קצת שונים, שכל פעןם זז למקום אחר, וכך אמר לכל רועה את קרבתו, ולכן אמר זאת שלוש פעמים. אולי התורה רמזה מה היה בעיניו של יעקב, שלכן אח"כ בכה (שהפס' כעין הקדמה לפס' הבא), ומובא במדרש: '"וישא את קולו ויבך”. למה בכה? אמר: אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה: "ויקח העבד עשרה גמלים" וגו', ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד!. דבר אחר: למה בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה ... דבר אחר: למה בכה? שראה האנשים מלחשים אלו לאלו מפני שנשקה: מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה? שמשעה שלקה העולם בדור המבול, עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה' וכו' (ב"ר ע,יב). באמירה על הקירבה כשהשקה זהו כנגד שהוא בא בלי כסף להשתדך (ולכן נאמר היחוס כרמז לשידוך בשל הקשר ביניהם, וכן כשיצחק שלחו אמר לו כלשון הזו: ”וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך” [בראשית כח,ב]), ולכן הדבר היחיד שיש בידו זה לעבוד בשביל לבן (כמו שעשה בהמשך) [וזהו גם שהשקה, כעין שרבקה השקתה את אליעזר ואת גמליו, ואליעזר בא עם כסף לשידוך, וכן נתן לה מיד ממון בעקבות שהשקתה אותו]. נאמר על יחוס עם הצאן, שהוא בא עם רחל, כרמז להליכה איתה בדרך, שראה יעקב שהיא תמות בדרך ולא תקבר אתו (וזהו הצאן שבא איתה בדרך, כרמז שמתה בדרך. וכן צאן רמז לישראל, כרמז שהלך עם נשיו ובניו בדרך שבה מתה רחל. וכן כרמז שמתה בהקשר לצאן, שמתה בהולדת בנימין [שהוא חלק מבנ"י שנקראים צאן]). ועוד נאמר יחוס כשראה את רחל, שזה לרמז שלא עשה זאת בשל ערוה, אלא בשל הקשר להתחתן אתה כראוי, שכך נשלח ע"י אביו (שאמר לו "אחי אמך") וכך ראוי בהיותה קרובתו, ולכן זה מה שעמד לנגד עיניו, וזהו כנגד דברי האנשים שהתלחשו בהמשך. אולי רמזה התורה שכל כוונתו של יעקב היה כדי להעמיד את בנ"י, שהוא כהמשך האבות – האב השלישי, והוא יעשה זאת ע"י חתונה עם רחל. לכן נאמר על היחוס כרמז ליחוס שלו עצמו (שהאחיין דומה לדוד) – שהוא יעמיד את בנ"י אתה, וכן שמ"לבן אחי אמו" ראוי להעמיד את בנ"י כמו שאמר לו אביו, שכך הוא ממשיך את הקמת בנ”י. היחוס אצל רחל זה עליו עצמו – שהוא יתחתן אתה ויקים את בנ"י. על הצאן נאמר יחוס פעמיים, כנגד אברהם ויצחק, שזה לא הוא עצמו, אלא הוא המשכם – הוא הנבחר להמשיך את הקמת בנ"י, ולכן זה מתגלה בצאן, שגם אברהם ויצחק הם האבות של בנ"י המשולים לצאן (אולי גם צאן מרמז על בנ"י, אבל גם לבהמיות – שהצאן הוא בהמות; כרמז שמאברהם ויצחק יצאו גם כאלו שאינם בנ"י, שאינם "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", שהם אינם בדרגת חשיבות של אדם שזהו ישראל, אלא כצאן בהמי. 'תניא, וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא' (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם' [יבמות סא,ב-סא,א]). אולי רמזה כאן התורה שיעקב ראה כל הזמן לנגד עיניו שמדובר על משפחת לבן הארמי שהוא ומשפחתו רשעים, ולכן כל הזמן חיבר זאת ל"אחי אמו", שמשך זאת לצד החיובי שמתגלה באמו (שבאה ממשפחה זו); שכך בא להקים את עם ישראל מתוך חיבור לכח רבקה שכך גם רחל (ושאר האמהות) ימשכו אחריה, ומתוך כח קדושת שליחותו של יצחק ששלחו לקחת מ"לבן אחי אמך". לכן בא לגלות בהתחלה כשורש להקמת ישראל שיתגלה בזה קדושה וגילוי של מעלת בנ"י (ולא של לבן ח"ו). לכן הדגיש שזה אמנם של לבן אבל מתגלה בזה קשר לאמו (וליצחק) כהמשך בנ"י. בבנ"י יש שלושה סימנים: ' … אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א). לכן גילה יעקב במעשיו כנגד שלושת הסימנים האלו, ולכן בתורה נאמר שלוש פעמים שבהם כיוון יעקב במציאות על “לבן אחי אמו” - שבא לגלות בזה את הצד החיובי, לגילוי בנ”י. כשראה את רחל לא אמר לה כלום בהתחלה, אלא רק פעל בעבורה, ואח"כ נישקה ואמר לה מי הוא; שזה כרמז לביישנות, שלכן לא בא מיד ונשקה והכיר לה את עצמו, אלא קודם בהתחלה שתק כעין מבושה, עד שיעשה משהו שכך בינתיים יעבור זמן ותרגע קצת הבושה (ובפרט לאחר שיעשה בשבילה דברים, שכך תרד קצת הבושה כיון שיהיה ראוי להציג את עצמו שלא כבחינם). כשראה את הצאן ריחם עליהם על שלא שתו עדיין וצריכים לחכות, ולכן יש בזה גילוי של רחמנים. וכשהזיז את האבן והשקה אותם, עשה בזה גמילות חסד לצאן שישתו, ולרחל שלא תצטרך להתאמץ (וכן לשאר הרועים שעכשיו יכולים להשקות את צאנם), כך שבזה גילה את מידת הגמ"ח. שכך פעל לגלות את מידות בנ"י בחיבור לרחל, כדי להתחיל כראוי בלהתחבר לצד החיובי ולא ח"ו השלילי של לבן.