צום עשרה בטבת מציין את תחילת המצור הבבלי על ירושלים, שהוביל לבסוף לחורבן העיר והמקדש.

כתב רש"ר הירש : " 'צום' נגזר מן המילים.. הצטמצם, התכווץ, והלא זה תפקידם של הצומות הללו כלפינו... לכנס אותנו, לקבץ את כל שברירי אישיותנו אל מרכז ההכרה היהודית".

"צום" - מתקשר למילה "צמצום". האדם מצמצם את עצמו ומתנתק מההנאות הגשמיות הרגילות, כדי להפנות את תשומת ליבו פנימה. למעשה, אפשר לומר שזו גם היתה מטרתו של המצור הממושך על ירושלים - לנתק את היהודים משלל הפיתויים וההזדמנויות שבחוץ, ובכך לתת להם הזדמנות לערוך חשבון נפש, להתלכד אחד עם השני ולהתחבר מחדש לנקודה היהודית שלהם.

הסוד הוא לדעת לצמצם את עצמנו לבד, בלי להזדקק לגורמים חיצוניים שיכפו זאת עלינו. לשים לב מתי אנחנו מפנים את תשומת ליבנו לדברים שאינם שייכים לנו באמת, ומתרחקים מהגרעין הפנימי של זהותנו. קל לשכוח מי אנחנו, לטשטש את הזהות היהודית ולהרגיש חלק מ"העולם הגדול". אבל בכל פעם שעם ישראל עשה זאת, הוא קיבל לבסוף תזכורת כואבת שהחזירה אותו למקומו המקורי.

"ותן חלקנו"