"ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה" (ויקרא יח,כה). '"ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ" - החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ, שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה, העריות חובת הגוף, ואינן תלויות בארץ! אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח): "בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם – יצב גבולות עמים" וגו' "כי חלק ה' עמו" וגו'. והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט): "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים", כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג): "ושר מלכות פרס עומד לנגדי", וכתיב (שם פסוק כ) "והנה שר יון בא", ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) "ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס". והנה, השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה): "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", וכתיב (ירמיהו יא ד): "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים", לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה, קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב) "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ", וכתיב (שם פסוק כד) "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים", יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו את הארץ, שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה, הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות. והפרשה הזאת הזכירה המולך, לכלול עבודה זרה עם זכרון העריות. ועל כולם אמר (כאן) "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותקיא הארץ את יושביה". וכן אמר בפרשה השניה (להלן כ כו) "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", שהוא חומר איסור עבודה זרה. ולכך אמר, כי מפני שהם מיוחדים לשמו, בעבור כן נתן להם הארץ, שנאמר (שם פסוק כד) "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים". והנה, בחוצה לארץ, אע"פ שהכל לשם הנכבד, אין הטהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם … ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג) "ואבדתם מהרה" (דברים יא יז) אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. וכן אמר ירמיה (לא כ) "הציבי לך ציונים" אלו המצות שישראל מצוינין בהם". … וכתב ר"א בפרשת וילך (דברים לא טז): "ידענו כי השם אחד, והשינוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום, על כן כתוב את משפט אלקי הארץ. ואמר ביעקב הסירו את אלהי הנכר, והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר, והמשכיל יבין", אלו דבריו ז"ל' וכו' (רמב"ן). (וראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'הקדושה והטהרה', 'המצוות וא"י'). הרמב"ן מאריך מאוד בעניין מעלת א"י ומזה ההשלכה לקיום המצוות (ראה ברמב"ן באריכות). נראה שחז"ל (ספרי עקב, מג) דימו למלכה שהמלך אמר לה לשים את תכשיטיה ('משל למלך שכעס על אשתו' וכו'), והנה התכשיטים הם שייכים למלכות, כך שנראה שיש קישור גם בהיותה בריחוק מהמלך לגילוי ששייכת למלך, ולכן גם הסובבים אותה מתייחסים אליה בכבוד, וכן היא מתנהגת בצורה מכובדת יותר; כך נראה שרמזו שמה ששומרים מצוות בחו"ל (מעבר לכך שזה כדי שלא יהיו כחדשים כשנחזור) כח המצוות שמתקן את האדם מושפע מכח א"י, כעין שיוצא חוט של קדושה מא"י כדי לקדש את האדם בחו"ל, שהוא כעין קשור למעין א"י במעט, כמו שהמלכה נמצאת במקומה בתכשיטים של ארמון המלוכה. מסופר על חכמים שרצו לצאת לחו"ל וקרעו בגדיהם (הרמב”ן הזכיר בקיצור את הסיפור הזה): '(וירשת אותם) [וישבת בארצם]. מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים חוצה לארץ, והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: “(וירשת אותם) וישבת בארצם”, וחזרו ובאו למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים (בנציבים) [לנציבים] אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה. והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: "וירשת(ם) אותם וישבת(ם) בארצם”, חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' (ספרי "ראה", פ). מעבר לפשט שקרעו בגדיהם מהצער כעין אבל, אולי זה בא לרמז שהבגד עוטף את האדם, שכך א"י עוטפת את האדם בקדושה, שנמצא במקום בו יש קבלת גילוי מלכות ה' בעולם, וכמו שאומר הראב”ע שזה מצד המקבל, שזהו כעין בגד ששומר על חום האדם (שזהו שהאדם תמיד מוציא חום, כמו שה' משפיע לכולם, אלא שהבגד גורם שישאר, שזהו כעין א”י שהיא גורמת לקבלת והשארת קשר לה'). (וקריעה כעין אבל שמת וכבר אין בגופו קשר לגילוי קדושה בעולם, כך כביכול בחו"ל מתנתקים מגילוי תורה כראוי). אולי חז"ל הביאו את שני הסיפורים האלו כרמז שעיקר קיום התורה ועיקר לימוד התורה זה דווקא בא"י; בשל שכאן מתחברים לכל התורה כראוי. לכן בסיפור הראשון היו ארבעה חכמים כרמז לארבעת החומשים הראשונים (בלי ספר דברים שהוא נאמר לקראת כניסתם לא"י, והם באים לצאת לחו"ל ולכן כעין נסתר גילוי א"י; וכן דברים נאמר ע"י משה, וכאן באו לרמז שגילוי ה' זה דווקא בא"י, ולכן זהו בארבעת החומשים של דבר ה', וכן הם כביכול כעין גילוי של ספר דברים שהוא משנה תורה חזרה על כלל התורה, ומתגלה דרך משה, שכך הם כעין כנגד ארבעת החומשים ובהם מתגלה בגילוי של א"י – שחזרו לא"י, ולכן זהו כעין ספר דברים בכולם יחד) – 'רבי יהודה' בשמו מזכיר את יהודה שהוא אחד האחים מבני יעקב, 'בן בתירה' – כעין 'בן בתרא', בארמית: בן אחרון, שהוא הבן של האחרון משלושת האבות – מיעקב, ועל יהודה מסופר בספר בראשית (ודווקא נרמז ביהודה שממנו המלכות, כרמז למלכות ה', שמתגלה דווקא בא"י). 'רבי מתיא בן חרש' – ישראל ירדו י"א השבטים (ומשפחותים) למצרים ליוסף שיעקב חשב שהוא מת, זהו כרמז 'מת – יא בן', שיעקב חשב שבנו ('בן') יוסף 'מת' עד שהתברר לו שהוא מלך במצרים וקרא לו שיבוא אליו, ואז ירדו י”א השבטים למצרים יחד עם יעקב (שיוסף הוא ה'בן' שלו); וכן יעקב לקראת ירידתו אמר: “ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות" (בראשית מה,כח), שירד לראות את בנו יוסף לפני מותו, לכן נרמז 'בן' ו'מת' ו-'י"א' השבטים שירדו יחד אתו. וירידתם היתה בשביל גלות מצרים, שירדו וישתעבדו במצרים ('א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו' וכו' [שבת פט,ב]), שזהו 'חרש' כרמז לשעבוד מצרים ('בן חרש' – שיוולד מזה ['בן'] עניין השעבוד), שזהו חרש – אומן (ישעיהו מד,יא; מצודות ציון), לכן זה מרמז על ספר שמות בו נאמר על שעבוד מצרים, וכן על בניית המשכן שנעשתה ע"י אומנים לאחר יציאתם ממצרים. 'רבי חנינא בן אחי רבי יהושע', המשכן נעשה בעקבות הכפרה על העגל: (ראה ב'תורת המקרא' פרשת "תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. וכן:) 'דבר אחר: "משכן העדות” עדות לכל האומות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריה, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה: ריבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית? אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה ח). לכך כתיב "משכן העדות”, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא "פקודי" סימן ב). זהו 'חנינא' מלשון חנינה שמשה ביקש כפרה מה' על העגל עד שה' סלח, ובעקבות זאת המשכן; ושם עובדים הכהנים – אהרן ובניו, שזהו 'בן אחי', שיש גילוי של אח ושל בן, כרמז לאהרן שהוא אח של משה שפעל לכפרה, ובניו של אהרן; ומשה נרמז ב'יהושע' (שביחס אליו זהו אח ובניו; ובנוסף, בני אהרן נחשבים כעין בניו של משה בשל שלימדם תורה [רש”י; במדבר ג,א]) שהתחנן לה' שיושיע את ישראל ('י'ה'ו הושע') מהעונש שרצה לכלותם על חטא העגל, ובעקבות כך הצטוו על המשכן ועבודתו; לכן זה מרמז על ספר ויקרא ספרם של כהנים. 'רבי יונתן' מלשון ה' נתן ('י'ו נתן'), שבנ"י במדבר חיו בניסים, שה' נתן להם עננים ומן ובאר שכך יכלו לחיות במדבר, לכן זה כנגד ספר במדבר (שמספר על זמן המדבר). שכך הסיפור הראשון מרמז שכל התורה קשורה לא"י, כל מצוות התורה. בסיפור השני נרמז על שלימוד התורה קשור לא"י, לכן מסופר על אותם שרצו לצאת ללמוד תורה, ומופיעים בו שנים, כנגד תורה שבכתב ותושב"ע: 'רבי אלעזר בן שמוע', רומז לתושב"ע שזהו 'בן שמוע' – 'שמוע' לשון שמיעה שהתושב"ע עוברת בע"פ בשמיעה מאב לבנו, ומהרב לתלמידו (והתלמידים קרואים בנים) שזהו 'בן', וה' עוזר לנו לכוון בלימוד לאמיתה של תורה, שזהו 'א'ל עזר'. 'ר' יוחנן הסנדלר' כרמז לתורה שבכתב, שמשה עלה וירד עם הלוחות (שבהם גנוזה כל התורה [יר שקלים ו,א]. אמנם משה למד בסיני גם את התושב”ע, אבל עיקר גילוי ירידה משמים לארץ זהו תורה שבכתב, שהתושב”ע זה כעין מופיע מתוך בנ”י בחיבור לתורה; וכן ראו שהוריד את הלוחות שזהו בכתב), ולכן 'הסנדלר' כרמז להליכה (סנדל) [וכן נאמר למשה להוריד את נעליו בסנה, והסנה היה במקום של הר סיני (שמות ג,ה; יב"ע)]; ובקבלת התורה ה' חנן (מלשון חנינה) את העולם מסכנת החורבן שריחף עליו, מחזרה לתוהו ובוהו (שבת פח,א), וזהו 'י'ו' חנן'. (או שראב"ש כנגד תורה בכתב, שה' עזר למשה להוריד את התורה ע"י תשובתו של משה למלאכים [שה' אמר לו לענות להם, וכן נתן למשה לאחוז בכסאו כדי לענות להם], וכך הם שמעו והסכימו שהתורה תרד [שבת פט,ב], שזהו 'א'ל עזר' ולכן 'בן שמוע' נולד מזה הסכמת המלאכים להוריד את התורה בעקבות מה ששמעו. ור"י הסנדל כנגד תושב"ע שהו שה' חנן בנו דעת להבין וללמוד תושב"ע, והתושב"ע כעין באה מגילוי העולם התחתון – מאיתנו בארץ, לכן כעין סנדל שעליו עומדים בארץ, וזהו 'י'ו חנן הסנדלר'). כרמז שלימוד התורה (על שתי חלקיה) קשור במיוחד לא"י.