"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא כג,טו). '"וספרתם לכם וגו' – אומרו "לכם" לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז"ל (זוהר ח"ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (יתרו יט א) "בחודש השלישי לצאת" וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה' וכו' (אור החיים). 'והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנת השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד. על כן: "תספרו חמשים יום" (ויקרא כ"ג:ט"ז) – שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום, ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל' (רמב"ן). ישראל היו במצרים ונטמאו שם לכן היה צריך הפרש זמן עד קבלת התורה כדי להתקדש, וזה כמקביל לטומאת נידה אלא שזה בשבועות כיון שזה ברבים ובחוזק הטומאה ולכן גדול יותר (כמו שאומר האוה"ח). אולי גם כרמז שנטמאו במצרים ב-מ"ט שערי טומאה, ואילו היו מגיעים לשער החמישים לא היו יוצאים, לכן כנגד זה סופרים מ"ט יום כרמז לטהרה ממה שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, ולא סופרים את החמישים כרמז שלזה לא הגיעו שאחרת היו נטמעים במצרים ונטמאים עד שלא היו יכולים לצאת עוד, לכן את זה לא סופרים אלא בו מקבלים תורה כנגד ההיפך משיא טומאת מצרים, שכאן זה כנגד חמישים של הקדושה. בנוסף, באשה זה פרטי, אבל בקבלת התורה זה כדי לתקן את כל העולם, ולכן יש גילוי של שבוע הבריאה, ולכן זה כעין שבעה ימי ספירה להגיע להיות ראויים לקידוש כל העולם, ולכן זה שבע כפול שבע שסופרים (כעין שהתורה הכריזה “ויהי ערב ויהי בוקר”), ולכן זה קשור ליובל שזהו עולם מתוקן (שהיובל נקרא עולם) שזה קשור לא"י בה הקדושה מתגלית, ובה עיקר התורה, שלכן קיבלנו את התורה כדי להיכנס לארץ ולקיימה (ומתן תורה היה בירידת שכינה לסיני כעין דימוי לא”י בה השכינה שורה), ולכן בקבלת התורה יש גילוי כעין היובל, שזהו חמישים (וכן הלשון החמישית בלשונות הגאולה ממצרים זה כנגד א”י [“והבאתי”], ולכן זה מתגלה בחמישים כרמז לחמש). אולי גם ספירת מ"ט וקבלת התורה בחמישים כנגד שמשה לא נכנס לארץ והוא היה בדרגת מ"ט שערי בינה (ר"ה כא,ב), ואילו ר"ע (ע"פ החיד"א) הגיע לשער החמישית בשל מסירות הנפש שמסר עצמו על קידוש השם (שלכן משה לא הבין מה ר"ע לימד [מנחות כט,ב]. אולי לכן נאמר שמשה ישב 'בסוף שמונה שורות', כרמז שמשה זה מ"ט שזהו שבע כפול שבע, וכאן זה מעליו שזהו 'שמונה', וזהו 'בסוף' שזהו הסוף של שערי הבינה, שער החמישים; וה' הראה לו שר”ע נהרג על קידוש השם שזהו הטעם כיצד הגיע לשער החמישים); לכן סופרים מ"ט ומתגלה ב-נ' בלי ספירה כעין שיש חוסר בגילוי (שמשה לא התגלה לו אלא רק מ"ט; וזהו בספירה בפה כעין לימוד תורה בפה), אבל זה כן מתגלה בא"י בה נלחמים ומוסרים נפש על קידוש השם ולכן מגיע לשער ה-נ', שזהו כיובל שהוא בא”י לאחר כיבוש ונחלה, אבל זהו מהותה של התורה בשלמותה – להתגלות בא”י, ולכן נתינתה זה ביום נ'. אולי כרמז לכך בנ"י יצאו ממצרים חמושים – "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח), '"וַחֲמֻשִׁים" – אין חמושים אלא מזויינים, וכה"א (יהושע א, יד) "ואתם תעברו חמושים"' וכו' (רש"י), ובלי ניקוד אפשר לקרוא זאת חמישים, כרמז שיצאו עם נשק לכבוש את הארץ ובכך להגיע לדרגת החמישים. והנה במלחמה צריך להיות מחוברים יחד, שאחרת אי אפשר לתפקד כיחידה צבאית, לכן תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה לזה מתו בזמן ספירת העומר (יבמות סב,ב), כיון שזהו זמן שקשור לכח האחדות; וכן זהו בספירה כנידה שזה בא כדי לחבר בין בני הזוג ('תניא היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה' [נידה לא,ב]), והם היו ההיפך מזה, ולכן נענשו אז כשמתגלה גילוי של כנגד נידה ושל קשר לתורה, שהם למדו תורה אבל לא היו מאוחדים כראוי (ולכן מתו כעין הבא על הנידה שעונשו בכרת). ובפרט אם מתו בשמד (כגרסת רש"ג, ראה ב'מועדי ישראל' – 'ימי הספירה באספקלריית הדורות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) זהו גילוי של מסירות נפש, שזהו כנגד שבזמן זה צריכים להגיע לחיבור כעין במלחמה על א"י בחיבור ובמסירות נפש. ע"פ מסורת הגאונים תלמידי ר"ע פסקו מלמות בל"ג בעומר, אולי כנגד שהם היו מעמידי התורה בדורם, ולכן זהו כעין הכהנים שאחראים על התורה בעם, וכך התגלה בהם כ"ד אלף תלמידים כעין כנגד כ"ד משמרות כהונה, ומתו בכעין זמן של גילוי איסור כניסה למקדש ליולדת זכר (לאחר שבוע טומאתה, שבאותם 33 זה דווקא איסור לקדושה ולא טומאה כללית שגם אסורה לבעלה): “ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" (ויקרא יב,ד); כעין רמז ללימוד תורה שזה מצווה על הזכרים, ובלימוד תורה כעין מוליד את התלמיד ('"לבניך" - אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים' וכו' [ספרי; דברים ו,ז]), ולכן מתגלה בגילוי של כעין יולדת זכר, ובטומאת מקדש כעין גילוי של כהנים עובדי המקדש (וכן כרמז למתן תורה, שהמקדש הוא המשכו, שהשכינה עברה מסיני למשכן, והם פגמו בגילוי של קבלת התורה, שלא היה בהם הכנה ראויה לתורה שזהו האחדות, שמתגלה בספירת העומר [וכעין נידה שזה בשביל חיבור לבעלה]; וזה בזמן הספירה שבו נטהרו מטומאת מצרים כעין רמז ל”ימי טהרה”).