איחרתי את הרכבת?
**סיכום קצר מתוך שיעור של הרב יגאל שנדורפי ראש ישיבת ישועת מרדכי**
הנשאים נפלו ממדרגתם, אבל בהתמודדות עם נפילתם הם מגיעים לגבהים שלא היו
בהם קודם ומלמדים אותנו שיעור חשוב, כיצד להתמודד עם מצבים הם אנו מרגישים שכבר
איחרנו את הרכבת.
בזמן בניית המשכן כל החומרים נלקחו מתרומות
אשר התקבצו מתרומת העם, "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר
יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה' ב'). סביר להניח שכל
יהודי גם ה"פשוט" ביותר השתדל מאוד להיות שותף לבניין המשכן
לפחות במשהו. אם כן, מאוד יהיה מפתיע לגלות שהיו מספר אנשים שלא זכו לתרום למשכן,
ולא עוד אלא שהיו אלה שנים-עשר הנשיאים[1]!
הנפילה של
הנשאים
לאחר שהעבירו קול במחנה שאוספים תרומות
לבניין המשכן, כל העם הזדרזו לתרום. לעומת זאת הנשיאים המתינו לראות מה יהיה חסר
בסוף כדי להשלים את התרומה, מסבירים המפרשים שהם עשו זאת מתוך נגיה של גאווה[2].
(אנו אומרים דבר זה עם כל הזהירות מפני שכמובן שאין לנו שמץ השגה במדרגתם של
הנשאים ואנחנו לא יכולים לדון אותם, אבל התורה נכתבה כדי שנלמד ממנה ואנו מסתכלים
על הדברים באופן שהם מלמדים אותנו ולא ח"ו להעביר ביקורת על נשאי ישראל בדור
דעה).
תדהמת
הנשאים – אין להם חלק במשכן
להפתעתם הרבה של הנשיאים – תוך פחות מיומיים
הביאו העם את כל החומרים הנצרכים לבניין המשכן ולהם לא נותר דבר להביא,
"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל
יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר"
(שמות לו' ו'). משמעות הדבר שאין להם חלק בבניין המשכן, אין זה רק עניין של
רצון להיות חלק מהדבר הקדוש ביותר, אלא כל שותפות במשכן מצרפת את התורם ומכניסה גם
את "חלקו" לתוך האור המיוחד שמאיר במשכן, ואם הנשאים לא יכולים לתרום
(כי פספסו את המועד) משמעות הדבר, שחלילה אין להם חלק בהשראת השכינה הכללית של עם
ישראל. קשה מאוד לתאר את עומק התדהמה, תסכול וביזיון שהם חשו באותו הזמן.
המדרש מתאר כיצד הנשיאים מבקשים בכל זאת לתת נדבה, ולא מקבלים מהם, כל עם ישראל
בונה משכן ולנשיאי השבטים אין בו חלק[3]...
צער הנשיאים
בשלב זה לא היינו מתפלאים אם הם היו נכנסים
לייאוש עמוק, מכך שאינם רצויים ודוחים אותם מן השמיים בכך ששוללים מהם את האפשרות
לחלק בהשראת השכינה הכללית. הייתה יכולה להיות כאן מחשבה (שרוב האנשים היו חושבים
באופן "אוטומטי") – התעצלתי, נכשלתי, קיבלתי "כאפה" – מגיע
לי, איזו זכות יש לי לבקש עכשיו? זהו – אני את הרכבת הזאת כבר פספסתי!
הרי אין שום אפשרות לעשות מה שרציתי – וגם אין לי את מי להאשים, חוץ מעצמי – ה'
עושה הכל בצדק – מגיע לי!
אבל הנשאים לקחו את הדברים לכיוון אחר! במקום להתייאש ולהרגיש שכבר אין מה לעשות,
הם מצטערים – חשים את הכאב שבמצב שלהם, אבל לא נופלים ממנו. הם חשים את
הכאב הגדול (כל עם ישראל תרמו למשכן חוץ מאיתנו...) אבל
יחד עם זה מגלים גמישות גדולה ושואלים את עצמם – מה אנחנו כן יכולים לעשות[4].
תרומה לבגדי
כהן גדול
מסקנתם, שאכן הם לא יכולים לתרום לבניין
המשכן בבחינת, "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת"
(קהלת א' טו'), אבל עוד אפשר לתרום לבגדי כהן גדול! אמנם זה לא עצם בניין המשכן
אבל גם זו שותפות. נעשה מה שאנו יכולים, אם לא הצלחנו ב100% לפחות נעשה מה
שאפשר, "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי
הַמִּלֻּאִים לָֽאֵפוֹד וְלַחֹֽשֶׁן"[5]
(שמות לה' כז').
הניסיון
השני – עדיין חסר משהו...
לכאורה ניראה שהם עשו תשובה גדולה, קיבלו את
ה"ביזיון" הגדול באהבה ותקנו ככל יכולתם, אם כן היינו מצפים שהמעשה שלהם
יתקבל באופן אוהד ותהיה הערכה למעשיהם. אך להפתעתנו הרבה במקום הערכה הם מקבלים
ביקורת נוקבת. המדרש מסיב את תשומת ליבנו לכך ששמם של הנשאים נכתב כאן בכתיב
חסר כלומר חיסרו מהם את האות י' (כתוב "נְשִׂאִם" במקום נְשִׂיאִים –
כמו שכתוב בכל שאר המקומות)[6].
וזאת, באותו פסוק בו מתואר ניסיונם לתקן ולהצטרף ובכל זאת להיות חלק מהמשכן, מדוע
דווקא שם הם מקבלים "בזיון" נוסף[7].
תשובת
הנשיאים
פעם נוספת הם ניצבים בפני "צומת דרכים",
בה הייתה יכולה להיווצר התחושה שהם אינם רצויים למרות המאמץ הגדול שהם עשו,
ומכאן הדרך לייאוש קצרה מאוד. ("העבודה שלי לא נחשבת", "לא רוצים
אותי", "אני לא שווה לא שייך", "קלקלתי באופן שאי אפשר לתקן"
וכו...)
אבל גם כאן, הם משכילים לנתב את ה'אנרגיה'
למקום של בנייה. הם רואים שיש כאן ביזיון נוסף, למרות המאמץ שלהם. את הביקורת
הם מפרשים בתור אמירה של הקדוש ברוך הוא כלפיהם – "אני מצפה מכם ליותר, אל
תסתפקו רק בזה אתם יכולים לתקן גם את מה שהיה בהתחלה ובכך להעפיל למקום גבוה
יותר מהמקום שבו התחלתם! אני נותן לכם את הניסיון בגלל שאני יודע שאתם מסוגלים
לעמוד בו!" הם מבינים שהקושי שהם חווים זו בעצם אפשרות ל'מקפצה' שלא רק
תעזור להם לחזור למעמד הקודם אלא לזכות בע"ה להגיע למקום גבוה יותר!
הם לא מתייאשים אלא מצטערים על המעשה הראשון
שלהם ומתאספים לחשיבה משותפת מה בדיוק הייתה נקודת הטעות שלהם וכיצד הם יכולים
לתקן אותה[8].
רוח הקודש
שורה על הנשאים
בזמן שנדברים הנשיאים זה עם זה, מתוך קבלת
הניסיונות (והביזיונות) באופן הנכון ובזכות ההתחזקות והרצון שלהם להתקרב לה', שורה
עליהם רוח הקודש והם מחליטים לתרום עגלות ופרות שישמנו שניוד של המשכן ממקום
למקום, לאחר שעלתה בליבם מחשבה זו הם מזדרזים ליישמה ומביאים את העגלות והפרות
לפני המשכן ומחכים לראות אם מעשיהם יתקבלו ברצון, "וַיָּבִיאוּ אֶת
קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל
שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי
הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז' ג'). מלבד גילוי ה"זריזות" הגדולה שיש
במעשה זה, יש כאן גן "סיכון" שהם לוקחים על עצמם – הרי אף אחד בעצם לא
אמר להם שתרומתם נצרכת וייתכן ששוב ייתקלו בסירוב ויהיה בכך "ביזיון"
נוסף – אבל הנשאים לוקחים את הסיכון הזה על עצמם ובכך מגדילים את גודל ההקרבה שלהם[9].
המדרש מתאר ששרתה עליהם רוח הקודש אך יש
להסביר שהם לא ידעו זאת. מתוך ההתחזקות והשמחה שהיו שרויים בה היא התלבשה
במחשבתם והם הגיעו למדרגה שהם "חשבו בעצמם" על דבר שהיה בעצם רצון ה'.
מעשיהם קיבלו אישור מהקדוש ברוך הוא לכך שהמחשבה שהייתה להם הינה רצון ה' ויש לקבל
את קרבנם[10].
ערך נצחי
לקרבן
זאת ועוד, ממשיך המדרש ומתאר באופן פלאי שלא
רק שקרבנם התקבל ברצון אלא הוא קיבל קיום נצחי, נעשה נס, העגלות והפרות נשארו
קיימות לעולם עד ימינו אנו. מכאן יש לנו להבין עד כמה היה עמוק התהליך שעברו
הנשאים, אם בעקבתו ה' עשה נס כזה[11].
משפיל גאים
ומגביה שפלים
אנו אומרים בכל יום בברכות ק"ש שאנו
אומרים בכל יום "מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ, מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עַד
מָרוֹם", היה אפשר להסביר שמדובר בשני אמירות נפרדות, הקדוש ברוך הוא משפיל
את הגאוותנים, ואילו את האנשים השפלים הוא מרומם. אבל בעקבות דברנו אפשר לפרש
באופן עמוק יותר.
אם אדם מתגאה – ה' משפיל אותו, אבל כאן, אם
הוא יקבל את ההשפלה הזאת באופן נכון ויפנים את המסר ישתחרר מהגאווה שלו וימשיך
להיות "שפל" אזי ה' יתברך יחזור וירומם אותו - עצמו למקום עוד יותר גבוה
מאשר הוא היה קודם!
הלימוד
בשבילנו
מדברי המדרש הנפלא הזה יש לנו ללמוד לגבינו,
שבל מצב של "קושי" (במיוחד לאחר נפילה) יש לאדם בחירה, האם לראות בכך
"סימן" שה' לא רוצה אותו או את עבודתו ובעצם מרחיק אותו. או להבין
שמחשבות או הרגשות ש"השורה התחתונה" שלהם היא שאני צריך להיות רחוק מה'
– היא דברי יצר הרע! ה' לא חושב ככה בשום פנים, גם אם הגעת למצב הזה
"באשמתך" ובאמת "מגיע לך" העונש שקיבלת ובאמת טעית ונפלת, גם
אם כל זה נכון – צריך להפנים חזק שהמחשבה שה' רוצה להרחיק אותך – אף פעם לא נכונה!
– ה' תמיד רוצה שתהיה הכי קרוב אליו[12]!
לכן, המסקנה הנכונה שאנחנו צריכים להסיק בכל
קושי, התמודדות או נפילה - היא שעכשיו ה' נותן לי הזדמנות, "מקפצה"
שמאפשרת לי להגיע גבוה יותר מאשר הייתי לפני הנפילה. גם אם "איחרתי את
הרכבת", אם לא אתייאש, אעשה מה שאני כן יכול ואבקש מה' במקום הרכבת הוא
יביא לי מסוק!
[1] "בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר
משֶׁה: "כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת
הַמִּשְׁכָּן", וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים – הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל
שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא. אָמְרוּ: יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ, וּמַה
שֶּׁיְּחַסְּרוּ - נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ." (במדבר רבה פרשה יב' טז')
[2] "כֹּל נְדִיב לֵב - ולא
הזכיר הנשיאים בייחוד, כי רע היה בעיניהם שיהיו שווים לכל העם." (פירוש
מהרז"ו על המדרש).
[3] "שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל
בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת.
רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות לה, כב): וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים,
שֶׁהָיוּ דוֹחֲקוֹת זֶה עַל זֶה, וּבָאִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא;
וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים - הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, (שמות לו, ג) וּכְתִיב (שמות לו, ז): וְהַמְלָאכָה הָיְתָה
דַיָּם. לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים".
[4] "בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים
לְהָבִיא נִדְבָתָם, וְלֹא יָכֹלוּ! שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה (שמות לו, ו):
וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו'.{אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת
הַקֹּדֶשׁ} וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת
הַמִּשְׁכָּן".
[5] " אָמְרוּ: הוֹאִיל וְלֹא
זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן - נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. הֲדָא הוּא
דִכְתִיב (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו'".
[6] "אָמַר הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא: בָּנַי שֶׁנִּזְדָּרְזוּ - יִכָּתֵב שֶׁהֵבִיאוּ וְהוֹתֵר,
וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ - חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב
וְהַנְּשִׂאִם, חָסֵר יו"ד".
[7] בדרך רמז אפשר לומר שהאות י'
מרמזת על היהדות של האדם (כמו שאומרים 'ייד' – יהודי) היה כאן רמז חריף לנשיאים –
חסרה לכם נקודת היהדות שלכם – לא רק בתור נשיאים אלא אפילו בתור יהודים פשוטים –
פספסתם!).
[8] כדברי המדרש, "לְכָךְ
כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ
בַּתְּחִלָּה", מפרט יותר המהרז"ו "ולזה דרשו, שמה שכתוב:
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל – פירוש: שקרבו עצמם בזריזות, לחפש ולחקור, מה
שעליהם לעשות".
[9] "כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר
הַמִּשְׁכָּן, הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת, הֲדָא הוּא
דִכְתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו', אָמְרוּ: הֲרֵי הַשָּׁעָה
שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה
יָדֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ
מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא? הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת, שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים
עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת? שִׁבְטוֹ שֶׁל
יִשָֹּׂשכָר. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם: מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם – פּוֹרֵחַ הוּא
בָּאֲוִיר, אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת, שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם.
לְכָךְ כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה
שֶּׁעָשׂוּ בַּתְּחִלָּה. וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז, ג)
- מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּם וּמְסָרוּם לַצִּבּוּר. בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי
הַמִּשְׁכָּן".
[10] "וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם, עַד
שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה (במדבר ז, ה): קַח מֵאִתָּם. הֲדָא הוּא
דִכְתִיב (במדבר ז, ד ה): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵאמֹר: קַח מֵאִתָּם וגו'. קַח
מֵאִתָּם - בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא וְאוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁמָּא
נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְשָׁרְתָה עַל הַנְּשִׂיאִים? אָמַר
לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: משֶׁה, אִלּוּ לָהֶם הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁיָּבִיאוּ,
לְךָ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁתֹּאמַר לָהֶם; אֶלָּא קַח מֵאִתָּם, מֵאִתָּם הָיָה
הַדָּבָר. הָא הִסְכִּימָה דַעְתָּם לַדַּעַת הָעֶלְיוֹנָה".
[11] "וְהָיָה משֶׁה מִתְיָרֵא
וְאוֹמֵר: תֹּאמַר שֶׁמָּא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבְּרָה, אוֹ אֶחָד מִן
הַשְּׁוָרִים מֵת, וְנִמְצָא קָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא (שם, ה): וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, נָתַן לָהֶם
הֲוָיָה שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמִים לְעוֹלָם. עַד הֵיכָן הָיוּ קַיָּמִים?.... תָּנֵי
בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: עַד עַכְשָׁו הֵן הָעֲגָלוֹת וְהַפָּרוֹת קַיָּמוֹת, וְלֹא
הוּמְמוּ וְלֹא הִזְקִינוּ וְלֹא הִטְרִיפוּ וְלֹא נִשְׁבָּרוּ. וַהֲלוֹא דְבָרִים
קַל וָחֹמֶר: מָה אִם הָעֲגָלוֹת שֶׁנִּדְבְּקוּ בִּמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד –
נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה עַד שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמוֹת לְעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם
דְּבוּקִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וגו'".
[12] כפי שאומר רבי נתן, "כִּי
יִשָּשְׂכָר זֶה בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.. כִּי הוּא מוֹדִיעָם כִּי עֲדַיִן
ה' יִתְבָּרַךְ אִתָּם, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְזֶה בְּחִינַת
יִשָּשְׂכָר שֶׁמּוֹדִיעַ לַכֹּל בְּחִינַת 'יֵשׁ שָׂכָר', בְּחִינַת כִּי יֵשׁ
שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ.. עַד שֶׁמֵּאִיר בְּבָנִים
וְתַלְמִידִים הִתְחַזְּקוּת עָצוּם וְנוֹרָא שֶׁיִּתְחַזְּקוּ כָּל יְמֵיהֶם
וְעִתֵּיהֶם בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא יִפְּלוּ וְלֹא
יִתְרַחֲקוּ מֵה' יִתְבָּרַךְ לְעוֹלָם, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. שֶׁזֶּהוּ
בְּחִינַת וּמִבְּנֵי יִשָּשְׂכָר, שֶׁהֵם הַבָּנִים וְתַלְמִידִים שֶׁל
הַצַּדִּיק שֶׁנִּקְרָא יִשָּשְׂכָר, כִּי גַּם הַתַּלְמִידִים נִקְרָאִים
בָּנִים, הֵם יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים שֶׁיּוֹדְעִים בִּינָה לְהִתְבּוֹנֵן
לָעִתִּים שֶׁהֵם כָּל הָעִתִּים שֶׁעוֹבְרִים עֲלֵיהֶם." (הל' בציעת הפת אות
מו')
*** ישיבת ישועת מרדכי היא ישיבה לבחורים אוהבי תורה ועשייה.
ישיבה תורנית ומשפחתית עם חיבור לתורת ארץ ישראל.
- מסגרת שהיא מחוץ למסגרת
סרטון תדמית:
https://www.youtube.com/watch?v=UO3xCgBUOEY
טלפון לפרטים מזכיר הישיבה :
פינחס בן חמו - 0545770853
