"ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י,לה). '"קומה ה'" - לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים היה משה אומר: עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר. "ויפוצו אויביך" – המכונסין. "וינסו משנאיך" - אלו הרודפים. "משנאיך" - אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנא' (תהלים פג) "ומשנאיך נשאו ראש", ומי הם? "על עמך יערימו סוד"' (רש"י). הארון עם שברי הלוחות היה מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, כמובא כמה פס' קודם: “ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י,לג). '"וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים" - זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה' (רש"”י). כיון שזהו הארון שיוצא עמהם למלחמה אז מובן שלכן משה אמר בהקשרו על ענייני מלחמה, שיפוצו האויבים וינוסו השונאים. מדוע דווקא הארון עם שברי הלוחות יצא לפניהם? מובא בספרי: 'ר' שמעון בן יוחאי אומר: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם", למה נאמר? אלא וארון ברית ה'. משל לאנטיקוסר שהיה מקדים חיילותיו, מתקן להם מקום שישרו - כך היתה השכינה מקדמת לישראל ומתקנת להם מקום שישרו' (ספרי על פס' לג), היה בזה עניין כעין המציאות בעולם, שנעשה כראוי; אמנם זה לא הארון עם הלוחות השלמים כיון שלא ראוי שהוא יצא ממקומו הקבוע במחנה ישראל. אולי הארון עם שברי הלוחות היה יוצא למלחמה כרמז שיש קשר בין הקב"ה ובנ"י (כמו שהביא רש"י בקיצור, ומורחב בספרי): '"ינוסו משנאיך" - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? - אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר (שמות טו) "ברוב גאונך תהרוס קמיך", וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאלו קם על המקום. וכך הוא אומר (תהלים עד) "אל תשכח קול צורריך, שאון קמיך עולה תמיד". מפני מה? (תהלים פג) "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש". מפני מה? (שם) "על עמך יערימו סוד", (תהלים עג) "כי הנה רחיקיך יאבדו". (תהלים קלט) "הלא משנאיך ה' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". וכן הוא אומר (זכריה ב) "כל הנוגע בהם - כנוגע בבבת עינו" בבת עין לא נאמר, אלא בבת עינו של מקום. כביכול כלפי מעלה, אלא שכינה הכתוב … וכל העוזר לישראל כאלו עוזר למקום, שנאמר (שופטים ה) "אורו מרוז, אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים" … וכן אתה מוצא, כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משועבדות … רבי עקיבא אומר: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך! את מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם' וכו' (ספרי; פס' לה). לכן כמו שיש מצווה קדושה וגדולה לצאת להילחם במלחמה, ובנ”י יוצאים להילחם, כך גם השכינה באה עמם למלחמה; וזה הארון עם שברי הלוחות כרמז לצרה (שזהו שהלוחות נשברו), כעין שגם ה' בצרה בשל שבנ”י בצרה (וכן במלחמה יש נופלים ח”ו, ולכן כעין מתדמה בשכינה בגילוי של הלוחות שנשברו). אולי אפשר שדווקא הארון עם הלוחות השבורים יצא, כרמז שבנתינתם היה הפסקת הצרות מהגוים: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (ע"ז ה,א), ולכן בהם מגלים יציאה למלחמה, שזה צרה, שהיא באה בשל שבירתם; וכן יש בהם בשורשם כח של הפסקת הצרות (שהתגלה במתן תורה), ולכן הם יוצאים למלחמה להשפיע הורדת הצרה שהגוים באים להצר לנו, שזהו להכניע את הגוים שלא יזיקו לנו במלחמה ולאחריה. אולי גם כרמז שבנ"י מגלים את שם ה' בעולם, שזו הסיבה שמי שנגד ישראל הוא בעצם באמת נגד הקב"ה, כי מתנגד לגילוי שם ה' בעולם, גם אם לא מודע לזה בדעתו (כמו שהיה מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן מובן שזה מתגלה בארון עם הלוחות השבורים, שהלוחות הראשונים ניתנו בפומבי ובגילוי גדול שכל העולם שמע, ולכן הם נשברו: '"פסל לך והיה נכון לבקר”, כך בראשונה, "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" וגו'. וכאן, "וגם איש אל ירא”. הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין לך יפה מן הצניעות; שנאמר: "ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת" (מיכה ו ח)' (תנחומא "כי תשא" סימן לא). לכן בלוחות האלו יש ביטוי של גילוי שם ה' בכל העולם – כמו שבנ"י מגלים את שם ה' בעולם, וצרה – שנשברו בשל גילוי זה, כמו שהאומות באות לפגוע בנו בשל גילוי שם ה' בעולם על ידנו. עוד נראה שזה כרמז לחסרון בגילוי תורה, שזהו הלוחות אבל שנשברו, כרמז ששורש לכל הצרות זהו ריחוק מתו"מ (שזהו כלוחות שהם שבורים, שיש בהם חסרון): 'וּלְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ בָּא עֲלֵיהֶם הַשּׂוֹנֵא, שֶׁאֵין הַשּׂוֹנֵא בָּא אֶלָּא עַל הַחֵטְא וְעַל הָעֲבֵירָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״' (מכילתא; שמות יז,ח [מסכתא דעמלק, א]). ואף יש דגש מיוחד על הקשר לתורה: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). ' … אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ? עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה; והיינו "לא הלכו בה", כלומר: בכונתה ולשמה' וכו' (הר"ן). שזהו השורש לכל ההתדרדרויות, עד שבסוף הגיעו להשחתה הנוראה בה היו בזמן החורבן. אולי זה רמוז כבר בפלגש בגבעה, שהגיעו למצבם המדורדר בשל חוסר בשלמות בחיבור לתורה: 'ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו. ואומרים שלום עלייך נפשי, כדי שלא להרבות עליהם את הטורח. כך שנו חכמים במשנה: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך (אבות ד-י). וכשעשו בני בנימין דברים מכוערים ודברים שאינן ראויים- באותה שעה ביקש הקב״ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב״ה: לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ. אמר הקב״ה: לא כך כתבתי בתורתי? אף על פי שאין בהם בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד, יקויים בהם הכתוב: "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" (ויקרא כו-ח). אבל אם תעשו את התורה ואת המצוות - אחד מכם ירדוף אלף ושניים מכם יניסו רבבה, שנאמר: "איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה" (דברים לב-ל). לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ, נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה? הוי אומר: לא הרג אותם אלא סנהדרין הגדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר' (תנא דבי אליהו רבא, יא). שיש כאן שני עניינים שנגרמו בשל חוסר בגילוי תורה בשלמות – שנעשו מושחתים ולכן נעשה כל המעשה של פילגש בגבעה וההרוגים הרבים בעקבותיו, וכן שבמלחמה עצמה לא הצליחו; נראה ששניהם קשורים, שבלי גילוי תורה כראוי נעשים מרוחקים מהקדושה, וזהו השורש להתדרדרות למעשים רעים, ולכן גם בריחוק מהתורה מתרחקים מהניצחון במלחמה. מניין למדו כך חז"ל? בפשטות זה סברא, אולם אולי אפשר שלמדו זאת מההמשך. שבהמשך בעקבות המלחמה והשבועה שלא לתת לבנימין את בנותיהם לאשה וכו', מצאו פתרון שילכו לשילה, ואז נאמר "ויאמרו הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה" (שופטים כא,יט). לשם מה נאמר מיקומה של שילה? בפשטות זה לא בשביל מיקום העיר שילה, אלא בשל שהחגיגה לא היתה בעיר שילה עצמה, אז לא ידעו היכן זה בדיוק, ולכן היו צריכים לכוון אותם למקום החגיגה (רד"ק). אולם חז"ל למדו שכיוונו אותם לשילה (גיטין ז,ב. וכן פרש”י בפס'), שמזה יוצא שישראל לא היו עולים לרגל כראוי, ולכן לא היו יודעים היכן שילה – שלכן היו צריכים לכוון אותם. מזה אולי הבינו חז"ל שזהו כגילוי הקשור למקודם (שלכן הנביא טרח לספר שכיוונו אותם), לומר שהריחוק מהדבקות בתורה, שמרכזה בארון שבמשכן, היא שהביאה לצרות שבמעשה פילגש בגבעה. ממילא לכן מובן שהארון עם הלוחות השבורים יצא עם ישראל למלחמה, כרמז שהסיבה להגעת הצרות זהו ריחוק מהחיבור לתורה בשלמות, ולכן זה התבטא בלוחות שבהם גנוזה כל התורה (יר' שקלים ו,א), אבל זה בלוחות השבורים כרמז שהחסרון בגילוי תורה הוא שמביא למלחמה ולקשיי המלחמה, ולכן רומז שעלינו להתחזק בחיבור לתורה בשלמות וכך יתגלה בנו ניצחון גדול על שונאינו ב”ה.