"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר טז,לב). 'אמר רב יהודה בריה דר' חייא: מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה, עד שהגיע לצוארו. וא"ר יהודה בריה דר' חייא: מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל שוב לא פתחה, שנאמר (ישעיהו כד, טז) "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק", מכנף הארץ ולא מפי הארץ. איתיביה חזקיה אחיו: (במדבר טז, לב) "ותפתח הארץ את פיה"? א"ל: לרעה פתחה, לטובה לא פתחה. וא"ר יהודה בריה דרבי חייא: גלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב (בראשית ד, יד) "והייתי נע ונד", ולבסוף כתיב (בראשית ד, טז) "וישב בארץ נוד”' (סנהדרין לז,ב). 'פצעים – מכת חרב קרי פצעים. חבורות חבורות – לכך נאמר דמי. בארץ נוד – ולא כתיב "נע", שכיפרה לו גלותו, דכתיב (בראשית ד) "ויצא קין"' (רש"י). 'מיום שפתחה כו'. כל דמים נבלעים בארץ אלא שרישומן ניכר, ושל הבל אין רישומן ניכר כלל' (תוס'). 'לטובה לא פתחה. וא"ת: והא כתיב (שמות טו) "תבלעמו ארץ"? טובת המצרים אינה קרויה טובה' (תוס'). לכאורה על קושיית תוס' אפשר לענות שמה שנאמר שהמצרים שמתו בקריעת הים נבלעו בארץ זה בא ללמד שניתנה להם קבורה ('"תבלעמו ארץ" – מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק' [רש"י; שמות טו,יב]), ולא שנבלעו כמו הבל שלא ניכר רישומו כלל; לכן לא הקשו בגמ' מהמצרים אלא מקורח. בהבל נאמר שהאדמה פתחה את פיה: "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (בראשית ד,יא), וכן בקורח נאמר שהאדמה פתחה פיה: “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם" וגו' (במדבר טז,לב); ואילו על המצרים לא נאמר שהאדמה פתחה פיה, אלא רק שנבלעו באדמה, כך שמשמע שיש הבדל ביניהם. בנוסף, בהבל נאמר במפורש שנבלע דמו (“לקחת את דמי אחיך"), ובקורח נרמז על שהכל נבלע: “וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז,לג), כך שמרומז שגם דמם נבלע; וכן נאמר שירדו חיים לשאול, ממילא לא יצא להם דם כיון שהיו בחיים, וזהו גילוי שאין דמם ניכר. אבל במצרים לא נרמז שדמם לא ניכר. אמנם במכילתא נאמר: '… וּמָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי אֶלָּא דַּם הֶבֶל, שֶׁהוּא יְחִידִי, נֶאֱמַר לִי: ״וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ״ (בראשית ד׳:י״א), עַתָּה אֵיךְ אוּכַל לְקַבֵּל דָּמָן שֶׁלָּאוֹכְלוֹסִין הַלָּלוּ? עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ הקב״ה, שֶׁאֵינִי מַעֲמִידֵךְ בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָטִיתָ יְמִינְךָ, תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ״ (שמות ט״ו:י״ב). וְאֵין יָמִין אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ״ (ישעיהו ס״ב:י׳)' (מכילתא; שמות טו,יב), משמע שזה אותה בליעה כמו הבל; אולם בפשטות הכוונה בבליעת דמם, לבליעת המתים ולא כדגש שלא ניכר רישומם (כעין: “ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה" [במדבר לה,לג], שהביטוי למתים בארץ זה בדמם). לכאורה לשיטת תוס' מדוע לא הקשה חזקיה אחיו מהפס' על מצרים שנאמר לפני קורח? בפשטות כיון שבקורח זה פס' מפורש יותר שנבלעו מפה האדמה, אז לכן הקשה דווקא מזה. אולי באה הגמ' לרמז שיש קשר בין רצח הבל למעשה קורח (כעין שהתגלה מאותו שורש). רצח הבל נעשה כשהגיע לצווארו, שזה כמרמז על קורח שחלק על הכהונה שהם עובדים במקדש שנאמר עליו שהוא כצוואר: '"כמגדל דויד צוארך", זה בית מקדש' וכו' (שהש"ר ד,ד [וכן יוצא מהנאמר במגילה טז,ב: '(בראשית מה, יד) "ויפול על צוארי בנימן אחיו", כמה צוארין הוו ליה לבנימין? אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב. "ובנימין בכה על צואריו", בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב' (וראה ברש”ש)]); שזהו רמז בדרשה הראשונה של ר"י בדר"ח. ויותר מזה, מובא במדרש שקין והבל חלקו על מקום המקדש, שזהו ממש כעין מחלוקת קורח ועדתו על ענייני קשר לקודשים (שאם מקום המקדש אצלו זה אומר שהוא קשור לעבודה שם): 'רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' "ויהי בהיותם בשדה”, ואין שדה אלא בהמ"ק. היך מה דאת אמר (מיכה ג): "ציון שדה תחרש”. ומתוך כך (בראשית ד): "ויקם קין אל הבל אחיו" וגו'' (ב”ר כב,ז). וכן בפשטות קין והבל רבו בעקבות קורבנותיהם, שה' קיבל את קורבנו של הבל ולא קיבל את קורבנו של קין, ולכן קין כעס עד שהתגלגל מזה שרצח את אחיו. גלות קין כפרה חצי (שזהו הדרשה השלישית של ר"י בדר"ח), כעין שמעשה קורח נעשה בגלות – במדבר. ויותר מזה, זהו עונש גלות של דור יוצאי מצרים, והנה מובא בחז"ל: ' … הגיע יום טוב של פסח. אמ' להם אדם לבניו: בליל זה עתידין ישר' להקריב קרבנות פסחים, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. הביא קין מותר מאכלו - קליות זרע פשתן. והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגזזו לצמר. ונתעב מנחת קין ונרצית מנחת הבל, שנ': "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו”. רבי יהושע בן קרחה אומר: אמר הקב"ה: אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם, שמא חס ושלום אפילו בארג בגד, שנא': "לא תלבש שעטנז" וגו'. אפילו היא מרוקבת לא יעלה עליך, שנאמר: "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך”. ר' צדוק אומר: נכנסה קנאה ושטנה גדולה בלבו של קין על שנרצית מנחתו של הבל; ולא עוד אלא שהיתה אשתו תאומתו יפה בנשים. אמר: אני אהרוג את הבל אחי, ואקח את אשתו, שנאמר: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה”, ואין בשדה אלא האשה שנמשלה כשדה, שנ': "כי האדם עץ השדה”' וכו' (פרקי דר"א, כא). ממילא השורש לרצח הבל נעשה בהקשר ליציאת מצרים (כעין קרבן פסח), שזהו כמו בקורח שהיו דור יוצאי מצרים. והנה קין והבל רבו בשל הקורבנות, שזהו כקורח ועדתו שחלקו על הכהונה, ובעקבות קין והבל נצטוונו שלא ללבוש שעטנז, אולם יש חריגים שמותרים, שזהו ציצית שמותרת בשעטנז (יבמות ד,א-ב) וכן בגדי כהונה; שזה התגלה בקורח שחלק על הכהונה, ועשה זאת בהצגה ע"י ציצית ('"וַיִּקַּח קֹרַח". מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת". קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל: חייבת בציצית. א"ל קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? … אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן, ומלבך אתה בודאן. הה"ד "וַיִּקַּח קֹרַח"' [במדבר רבה יח,ג]), וכן אשתו של קורח המרידה אותו ע"י הציצית ('ועוד דקאמר לכו עבדיתו תכלתא, אי ס"ד תכלתא חשיבא מצוה אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך!' [סנהדרין קי,א]) [והתכלת זה בחוטים, שבזה נעשה השעטנז בציצית – בין הבגד שעשוי מפשתן לחוטים העשויים מצמר]. קין רצה את אשתו של הבל, שזהו כעין שחשדו במשה באשת איש: '(במדבר טז, ד) "וישמע משה ויפול על פניו", מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים קו, טז) "ויקנאו למשה במחנה"' וכו' (סנהדרין שם). (וכן בקורח היתה השפעה גדולה של הנשים, כמתגלה באשתו של קורח ואשתו של אליצפן [סנהדרין קט,ב-קי,א]). ר' צדוק אומר: 'נכנסה קנאה ושטנה גדולה בלבו של קין', שזהו כעין בקורח שעשה מחלוקת עם משה בעקבות קנאה: 'ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (תנחומא), שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור' וכו' (רש"י; במדבר טז,א). על מחלוקת קורח נאמר: '"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ". בוא וראה כמה קשה מחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו' וכו' (במדבר רבה יח,ד), וכן בקין והבל אבד זכרם, שהבל מת בלא זרע ועל קין נאמר: 'והנה ענשו של קין מדה כנגד מדה, הוא חשב להכרית זרע אחיו, ונכרת הוא וזרעו במבול' (רבנו בחיי; בראשית ד,י). וכן מובא ברמב”ן: ' … ונכתבו תולדות קין ומעשיו להודיע כי השם ארך אפים, והאריך לו כי הוליד בנים ובני בנים; והזכיר כי פקד עון אבות על בנים, ונכרת זרעו. ורבותינו אמרו (שמות רבה לא יז) שחיה שנים רבות ומת במבול ולא הוריד שיבתו בשלום שאול, רק ראה בהכרת הוא וכל זרעו אתו' (רמב"ן; בראשית ד,יז), שזהו כמחלוקת קורח שכולם מתו, וראו כולם שהם נבלעים (כמו שקין ראה את כל זרעו נבלע; וכמו במבול כולם נבלעו במים כך בקורח כולם נבלעו באדמה). קין רב עם הבל בטענה על האדמה: '"ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם" וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי! ודין אמר: מה דאת לביש דידי! דין אמר: חלוץ! ודין אמר: פרח! מתוך כך "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו"' (ב"ר כב,ז), וכעין זה נעשה בעדת קרח, שדתן ואבירם טענו בקשר לאדמה להיות עליה, שאינם במצרים ואינם בא”י: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (במדבר טז,יג-יד). הריב בין קין והבל התגלגל בעקבות הקורבנות שהביאו, שה' לא שעה לקורבן קין בשל שהביא קורבן לא כראוי: '"מפרי האדמה" – מן הגרוע, ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה. ד"א: "מפרי" מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר' (רש"י; ד,ג); שזה מראה שקין לא היה עובד ה' כראוי, זהו כעין קורח שמובא עליו בחסידות (בשם רבי ירחמיאל מפרשיסחא) ששמו מרמז על היותו קר כקרח בעבודת ה', שלא היה עובד ה' בהתלהבות כראוי, וזה היה השורש לחטאו.