הסיפור המשלים  שמאחרי סיפור ה"מטות".

----------------------------------------------------

 סיפור המטות שבפרשתינו [קרח] מגלם בתוכו רעיון נפלא.

 כל מנהיג למעשה מדומה כאוחז במטה. היותו "ראש" מתבטא במטה

 משל רועה המבקש מעת לעת להטות במטה את הצאן לכאן אם לכאן . 

זו תכלית מטה ההנהגה....

 מנגד יסוד :"ההטיה" יכול שיתהפך בכך שכל נטיותיו של המטה 

לא באו אלא לתועלת עצמו של מי האוחז במטה.

 אזי המטה,משל הופך מסתם עץ לעץ פורח המניב שקדים וצימוקים....

 במילים אחרות המטה הופך למדיום שבו משתקף ניקיון כפיו של האוחז בו

 וגם משתקף בו אי ניקיון כפיו כשלמטה נספחים  במקרה זה,פרחים ושקדים

 מבחן המטות הוכיח כי במטה אהרון השקדים שפרחו והינצו 

 היו אך תוצאה של קודש . המטה הינץ אך בלילה ואך באוהל מועד.

ולפיכך גם נקשר המטה לבסוף למקומו הסטטי באוהל מועד.

 אל מול התורה - העדות  - שתעיד עליו

 לומר גם שניים אלה :

 ראשית : מטה אהרון יצמח ויאכל אך מהקודש [לפיכך בהמשך גם הסדירה התורה את מאכלי הקודש לאהרון ובניו...].

ושנית  : שמאכלי הקודש לאהרון רק מהקודש שבאוהל מועד ולא  במה שיש בחוץ ,מחוצה לקודש.[מתנות מאנשים[

 

והנה בסיפור המשלים של רעיון המטות. הרי שבפועל ,כל המעורבים בו יצאו מרוצים ושבעי רצון.

 נתחיל משאר ראשי המטות :

אלה יצאו החוצה עם מטה הנהגה שעבר את המסננת הבסיסית של הקודש באוהל מועד .

ועל "מסכו" כאילו היה כתוב שהאוחז בו ראוי להנהגה.

 דבר זה ביסס מעמדו של אותו הנשיא....

 והנה, המפתיע הוא , שגם משה יצא נשכר  .

בכך שקינא באהרון  שמכאן ואילך אף אחד לא יחשוד בו כי הוא מנצל את מטהו  - לו עצמו . 

וכי ברור כי אוכלו של אהרון שמעמד המטה אך מהקודש באוהל מועד.

 

משכך כאמור, החליט משה כי גם הוא מפקיד את מטהו כל יום בסופו של יום באוהל מועד

 משל להעבירו באותו המבחן להניחו ללינת לילה באוהל מול העדות.

 לקבל בבוקרו של היום החדש אסמכתא  שהמטה - מטה משה, לא הניב לו שקדים.

 לא בפועלו בחוץ יום קודם , ולא מבפנים בפועלו בקודש.

 מיני אז כל בוקר יוצא היה שמה  עם מטהו היבש ושדוף כשכולם רואים  : 

לא צמחו בו לא פרחים ולא שקדים  לא מהקודש ולא מחוצה לו.

 

לימים ביקש משה להקבר עם מטהו זה. 

לעמוד כנגד כסא הכבוד עם המטה והמסך שנשקף בו......

 משה אהרון .