"וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" וגו' (במדבר כא,ה-ו). ראה 'בארץ לא זרועה', 'נחש הנחושת – הכרת טובה לה'', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. '"וישלח ה׳ בעם" – ״שְׁלַח״ בבניין קל פירושו: לשלוח, לשגר, להביא דבר לכלל תנועה לקראת מטרה. אולם ״שַׁלֵּחַ״ בבניין פיעל פירושו בדרך כלל: לפטור דבר, לשחרר אותו, לא לעצור בעדו, להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולנוע כרצונו. כך: ״וַיְשַׁלַּח את העֹרב״, ״וַיְשַׁלַּח את היונה״ (בראשית ח, ז–ח), ״וְשִׁלַּח לכם את אחיכם״ (שם מג, יד), ״ויהי בְּשַׁלַּח פרעה״ (שמות יג, יז), ״וְשִׁלַּח את בעירה״ (שם כב, ד) ומקומות רבים אחרים. גם כאן, אין פירושו: ה׳ שלח נחשים, אלא: הוא שחרר נחשים, הוא לא עצר בעדם. לפיכך לא נאמר כאן ״נחשים שרפים״ אלא ״הנחשים השרפים״. נחשים אלה היו במדבר מאז ומתמיד. אולם עד כה, ה׳ בהשגחתו הרחיק אותם מן העם. עתה הסיר ה׳ מניעה זו, ונחשי המדבר חזרו לטבעם הרגיל – ונשכו את העם. בספר דברים (ח, טו) מתאר משה את המדבר, שהם עברו דרכו בדרך נס ללא פגע, במילים הבאות: ״המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון״ וגו׳. נמצא שהנחשים השרפים הם חלק טבעי של המדבר כמו הצימאון' (רש"ר הירש). ה' שיחרר את הנחשים להזיק, כיון שישראל התלוננו על המן, כי רצו לחם בדרך הטבע, לכן עונשם היה גילוי של דרך הטבע (כמו שמסביר מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א). נראה שזה נרמז בסיבת התלונה על המן, כמו שמסביר רש"י: '"בלחם הקלקל" – לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש לך אדם ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא', ולא מובן הרי כאן הם בסוף ארבעים שנות המדבר, הרי שאכלו את המן עשרות בשנים ולא התפוצצה בטנם אז מה נזכרו עכשיו? אלא שמרוב שרצו להרגיש אוכל טבעי אז דימיינו והפנימו במחשבתם את המן כדבר טבעי, ולכן החלו לחשוש שיתפוצצו; אולי זהו "כי אין לחם ואין מים" טבעיים, ולכן אנו מדמיינים זאת אבל אז בדימוי לטבעי נעשה לנו חרדה מהמן "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" שתתפוצץ בטננו. חז"ל מביאים הסבר אחר לדברי ישראל: '"וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלוֹקֵל”, שֶׁלֹּא הָיָה יָכֹל אוֹתוֹ הַדּוֹר לִטְעֹם מִן פֵּרוֹת הָאָרֶץ כְּלוּם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיוּ מְגַלִּין לָהֶם הַתַּגָּרִים הַסַּל הַבָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ, הָיוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרַע הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה” (דברים א, לה), כָּל טוּב הַבָּא מֵחֲמַת הָאָרֶץ. לְכָךְ נִתְקַצֵּר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדֶּרֶךְ. הֵם שֶׁרִנְּנוּ "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה”' (תנחומא "חוקת" סימן יט). בפשטות המדרש מוסיף שלא יכלו לאכול מפירות א"י, כיון שכאשר אומרים שנפשם קצה במן, קשה על תלונתם - הרי יכולים לאכול מפירות הארץ (שהרי הם ליד א”י), אז מי אשם בכך שלא קונים? לכן מדגיש המדרש שבנ"י אומרים שיכולים לאכול רק מן, כיון שמפירות א"י אינם יכולים לאכול, ועל זה תלונתם. אולי גם למדו זאת מכך שמתחילה הפרשיה ב”ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך” (פס' ד), לשם מה היה חשוב להדגיש שזה קרה בדרך הזו שהלכו בה? לכן למדו שזה בא לרמז על דבר שקשור לקרבה לארץ ('"ותקצר נפש העם בדרך" – בטורח הדרך, טורח הדרך הוקשה להם. אמרו: עכשיו היינו קרובים ליכנס לארץ, ואנו חוזרים לאחורינו' וכו' [רש”י]), וממילא כשמתלוננים אז על האוכל זה קשור לאוכל של א”י, שקרובים אבל לא יכולים לאכול מהארץ. אולי גם דרשו זאת מכך שמקודם נאמר שנלחמו בערד, ומובא שם: ""דרך האתרים" – דרך הנגב שהלכו בה המרגלים, שנאמר (שם) "ויעלו בנגב"' (רש"י; פס' א); ממילא אולי דרשו שכיון שעברו במקום של המרגלים אז נזכרו בחטא המרגלים שלכן לא נכנסו לארץ, ולכן החלו להתלונן על (האוכל, כמו שאמרו במפורש בפס', וזה קשור לכך) שאינם יכולים אפילו לאכול מפרי הארץ בעקבות עונשם על חטא המרגלים. אולם נראה שגם דרשו זאת מעומק העניין, שישראל התלוננו שאינם רוצים את המן – הלחם הניסי, והנה פירות א"י קשורים למן, שהם פירות קדושים שהחליפו את המן: 'יש להקשות: למה ארץ ישראל הקדושה גרע ממנו המן הרוחני? ויש לומר: שהטעם לזה הוא כי המדבר כל הדברים הגשמיים שבו הם חיצונים וטמאים, גדלים בארץ העמים שהיא ממשלת השרים, ולכך אין פירותיה (כדאי) [כלי] לקבל הרוחניות הקדוש, שאין גוף טמא נעשה כלי לרוחני הקדוש, ואם היה הקדושה ההיא בפירותיה ומזונותיה היה ניתן על ידי השרים, וזה אינו שבענין המן שהוא מן השמים אין חלק לשרים כלל; אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן מתלבש בפירות הקדושים ההם ולכך אין מן בארץ ישראל [כי אם במדבר], וזמש"ל' (חסד לאברהם ג,כא). ממילא בתלונתם על המן הניסי (שבה מקדושה) יש בעומקו תלונה גם על פירות א"י הקדושים, ולכן למדו חז"ל שה"לחם הקלוקל" מרמז גם על פירות א"י, שראו אותם כמקולקלים בשל היותם גילוי קדושה; וכמו שבמן התלוננו שזה יתפח במעיהם ויביא להם לנזק, כיון שאינו יוצא בשל קדושתו (שנבלע באיברים), כך גם פירות א"י היו מביאים להם נזק בשל היותם קשורים לקדושה שאינה ראויה להם. לכן נענשו בנחשים, שהנחש החטיא באכילה מפרי עץ הדעת וכך הביא מיתה לעולם, לכן בתלונתם על המן ופירות א"י שהם קדושים ולכן מביאים לנזק מיתה, נענשו כנגד זה בנחש שע"י אכילה הביא מיתה לעולם. וכן הנחש גרם שיסולקו מגן עדן הרוחני לארץ הגשמית, וכך גם הם רצו לאכול מאכל גשמי ולא רוחני; ובפרט שדיברו על פירות א"י, וגבולות גן עדן זהו כעין גבולות א"י, שכך רצו ישראל שא"י תרד מרוחניות לגשמיות (כעין הירידה מגן עדן לארץ רגילה), כדי שיוכלו לאכול מפירותיה. אולי לכן זה מובא בפרשת חוקת, שמתחילה בפרה אדומה, שזה הובא כאן (בסוף ארבעים שנות המדבר במקום בתחילתו, שלכאורה היה ראוי להאמר אז כיון שנצטוו על הפרה ב-א' ניסן בשנה השניה [גיטין ס,א-ב]) כיון שזה בא לחבר לטהרת א"י, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "חוקת"), ממילא לכן מובן שכאן הובא הסיפור שהתנגדו למעלת הקדושה והטהרה של א"י, שרצו שייעשה לגילוי חולין, שכך יוכלו לאכול מהם. ה' שלח בהם את הנחש השרפים – '"אֶת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים”, שֶׁשּׂוֹרְפִין אֶת הַנֶּפֶשׁ. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר: הַנְּחָשִׁים שֶׁהָיָה הֶעָנָן שֹוֹרֵף אוֹתָן וְעוֹשֶֹה אוֹתָן גָּדֵר לַמַּחֲנֶה לְהוֹדִיעָם נִסִּים שֶׁעָשָֹה לָהֶם הַמָּקוֹם, אוֹתָן גִּירָה בָּהֶן' (תנחומא שם). הנחש ששורף את הנפש, כרמז שבאו נגד הגילוי הרוחני, לכן זה מתגלה בביטוי שקשור לרוחני – לנפש; וזה אותם הנחשים שהיו רואים בהם את הניסים שה' עושה, להראות כמה חשוב שזה ייעשה (שה' יעשה להם הנהגה ניסית כדי שיכולו לשרוד. וזה נעשה לגדר של המחנה כרמז שהמחנה הוא מגודר כשלעצמו כעין מובלעת של מעלה, ולכן מונהג בדרך נס [כמו שמתגלה בנחשים שנשרפו]), ובכ”ז הם התלוננו על ההנהגה הניסית. גם כרמז בנחשים לגילוי חטא, כמו הנחש הקדמוני שהחטיא, שכך הם רצו גילוי של הטבע, של ריחוק מגילוי שם ה' בגלוי ממש, שזה קשור לחטא, שמתדרדר אחר הטבע הגשמי ומעלים את גילוי שם ה' ובעקבות כך חוטא (שזהו ריחוק מגילוי ה'). שזהו הגילוי בנחש לרמז שהחטא ממית, שכך הנחש גרם לחטא והוא הביא מיתה לעולם, שהמיתה חלה ע”י החטא; שזהו שסיפרו חז”ל בהקשר לנחש: 'ת"ר: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית' וכו' (ברכות לג,א). (וזה כעין כרמז לכאן שהנחש בא להזיק בעקבות שרצו גילוי של דרך הטבע, לעומת רחב”ד שהיו לו הרבה ניסים כמו שמצינו שחז”ל סיפרו עליו [ועל בני ביתו. לדוגמה ראה תענית כד,ב-כה,א]). המקרה כאן נעשה לאחר מלחמת ערד (כא,א-ג), שנלחמו עם העמלקים: '"יושב הנגב" – זה עמלק, שנאמר (במדבר יג) "עמלק יושב בארץ הנגב", ושנה את לשונו לדבר בל' כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו: נתפלל סתם, שנאמר "אם נתון תתן את העם הזה בידי”' (רש”י; פס' א). עמלק מתגלה כשבנ”י באים לחזור לארץ (שכך היה ישר בצאתם ממצרים כשהמטרתם היתה להגיע לא”י [מיד לאחר שיקבלו את התורה בסיני], וכן עכשיו בסוף הארבעים שנה לקראת כניסתם לארץ, וכן המן העמלקי בפורים [וע"פ התרגום גם שאר האויבים בפורים היו עמלקים, ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א] כשהחלו לחזור לארץ בימי שיבת ציון), שהוא בא לגלות שאין קדושה בעולם, וממילא ודאי שאין קדושה מיוחדת בא”י במיוחד (לכן הוא קשור לחורבן ירושלים שהיא כסא ה' [תנחומא “כי תצא” סימן יא], מקום גילוי שם ה' בעולם, וזה בפרט בא”י); שזהו גילויו של עמלק “אשר קרך בדרך” (דברים כה,יח). 'לשון מקרה' (רש”י), שבא לטעון בעולם שאין השגחה ניסית, כיון שאין גילוי קדושה בעולם, אלא הכל מקריות טבעית. אולי כיון שהיו במגע איתם במלחמה אז הושפעו מהם קצת, ולכן זה גרם להם להתלונן נגד הגילוי הניסי שה' עושה להם בטבע (אולי זה נרמז בכך שנעשה בדרך – "ותקצר נפש העם בדרך” [פס' ד], כעין “אשר קרך בדרך” שנאמר על עמלק). זה מתגלה בעמלק ששינו את לשונם ללשון כנען, שהדיבור הוא צד שקשור לקדושה באדם (שמתגלה בעקבות צלם האלקים שבאדם [בראשית ב,ז; רש”י]), ואת זה הפנו עמלק לכנען, שהוא גילוי של עבדות (בראשית ט,כה), גילוי גסות החומר הגדולה ביותר באדם, כגילוי לביטול הצד הרוחני כלפי החומריות הגסה ביותר. ישראל התלוננו נגד ה' ומשה: "וידבר העם באלקים ובמשה" (פס' ה), שלא רצו גילוי של שם ה' שעושה להם ניסים, אלא רצו רק טבע, שאינו מקושר עם גילוי שם ה' (וזהו נגד ה'), לכן זה גם נגד משה שדרכו נעשו ניסים לישראל, שהוא היה שילוב גשמי ורוחני: 'ד"א: מהו "איש האלקים"? א"ר אבין: מחציו ולמטה "איש", מחציו ולמעלה "האלקים"' (דברים רבה יא,ד). נאמר במשנה: '"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו' (שמות יז יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא ח): "עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי”. וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים' (משנה; ר"ה ג,ח). אולי בכוונה הביאו חז"ל את שני אלו כרמז שיש קשר בין עמלק ונחש הנחושת, כמו שאמרנו שתלונות ישראל קשורות לעמלק; וכן התלוננו שרצו טבעי ולכן באו אליהם הנחשים, וכתיקון לזה זהו נחש הנחושת שהיו משעבדים ליבם לשמים, כניעה לפני ה' בידיעה שהכל ממנו, ולא רוצים טבעי מנותק מהשגחת ה'; שכך זה ההיפך מעמלק שטוען שהכל טבע, ולכן הגילוי לניצחון עליו זה ע"י גילוי גדול של כניעה לה' וידיעה שהכל תלוי בה' (כהיפך מעמלק). אולי לכן הנחש הוא מנחושת, כעין רמז לכיור שבמקדש (שעשוי מנחושת), כרמז לטהרה כדי לעבוד במשכן, שכך מרמז שיש לנו יעוד לגלות את שם ה' בעולם, לבטל את המחשבה שהכל טבעי, לטהר את העולם מהתפיסה החומרית הטמאה הזו, וכך להפוך את כל העולם למשכן לשכינת ה'. (וזה במיוחד בכיור שהוא הכניסה לעבודת המשכן, אבל גם הוא עשוי ממראות הצובאות, שזה קשור להבאת הילדים במצרים [רש"י; שמות לח,ח], שמצד אחד הבאת צאצאים נעשה בדרך הטבע, שאפילו כל החיות מביאות צאצאים, אולם בישראל זה מתגלה לקדושה, כרמז לביטול גילוי לטבע החולין, ע"י שמוכח שהכל לקדושה – לגילוי שם ה' בעולם).