"ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא … ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" וגו' (במדבר כב, יב-כ). דבר ה' אל בלעם תמוה, שבתחילה אומר לו שלא ללכת ואח"כ אומר לו ללכת, ואז כשהלך נאמר "ויחר אף אלקים כי הולך הוא" (שם, כב), מה זה כל פעם שה' כביכול משנה את דעתו? ראה 'בארץ לא זרועה' – 'לך עמהם? “בדרך שאדם רוצה לילך"', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמביא את הסברו של הרמב"ן ואת הסברו של העקידת יצחק; וראה ב'תורת המקרא' “בלק" סימן ב' את הסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. אולי אפשר (בדומה לרמב"ן) שבפעם הראשונה באו כדי שיקלל את ישראל, כמו שנאמר שאמרו לו את דברי בלק ("וידברו אליו דברי בלק" [במדבר כב,ז]) שאמר להם לומר: "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (שם,ה-ו); שקרא לו רק כדי לקלל את ישראל (וכן בלעם אומר לה': "בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי. הנה העם היצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אתו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו” [שם י-יא]). לכן ה' אמר לו שלא ילך ולא יקלל ("לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא" [יב]), שרק לזה קראו לו וזה מה שרוצה לעשות. אולם בפעם השניה בלק מוסיף מעבר למטרה שלשמה רוצה שיבוא, שגם יכבדו: “אל נא תמנע מהלך אלי. כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה" (טז-יז). לכן בלעם עכשיו חושב גם על הכבוד שיקבל, שלשם זה רוצה ללכת לבלק. לכן ה' מדגיש לו שיכול ללכת בשביל רצונו לכבוד, אבל לא בשביל שיקלל: “אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" (כ). אולם כשבלעם הולך ה' כועס, כיון שבהליכתו עיקר כוונתו היתה בשביל לקלל את ישראל, כמו שאמרו חז"ל: 'שנאה מבטלת שורה של גדולה, מבלעם, שנאמר "ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו"' (סנהדרין קה,ב), וכן הביא רש"י: '"ויחבש את אתנו" – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו' וכו' (רש"י; פס' כא). שאם היה רוצה ללכת אתם בעיקר בשביל הכבוד אז לא היה מבזה את עצמו להכין את האתון לרכיבה, שזה מראה שהוא ויתר על הכבוד שלו בשביל שנאתו לישראל – מרוב רצונו העז לקללם. לכן ה' כעס והמלאך עמד להרגו, אלא שהאתון מנעה זאת ובעקבות כך המלאך הרג אותה; בזה הוכח לכל שבלעם לא יכול לקלל את ישראל, שזה אפילו כמעט עלה לו בחייו, לכן עכשיו הלך אתם במחשבה שאולי ה' יתן לו לקלל, אבל יכול להיות בהחלט שיצטרך לברך, והסכים לכך בלית ברירה. אולי אפשר שה' נותן לאדם לבחור את מעשיו, ולכן מצד זה היה יכול בלעם ללכת ולנסות לקלל את ישראל, אלא שכיון שבלעם היה נביא ה' אז מי שהיה רואה אותו הולך כדי לקלל את ישראל היה נראה בזה חילול השם כאילו ה' מוכן להרוג את ישראל, לכן בתחילה אמר לו שלא ילך, ובלעם אמר זאת לשליחי בלק וכך נודע לכולם שאין זה רצון ה'. בנוסף ה' רצה שיוכח לכל העולם שאין לפגוע בישראל, לכן בתחילה חשבו שיכולים לפגוע ולכן שלחו את השליחים עם קסמים בידם (פס' ז) כעין לבא להזיק לישראל מכח הקסמים נגד רצון ה', וכן באו עם זקני מדיין שמואב פנו אליהם כדי שיפעלו נגד משה שגדל בארצם והם הפנו לבלעם (רש"י; פס' ד), כעין שזה דבר שקשור בגילוי משה שלכן בלעם יכול לעמוד ולהופיע בשם ה' נגד משה וישראל עמו. לכן ה' אמר לו שלא ללכת כדי שיוכח שאין לפגוע בישראל בשום צורה. אולם בלק לא ויתר וחשב שאולי יש איזו שהיא יכולת בבלעם לפגוע קצת בישראל, אלא שרוצה יותר כבוד (כיון שהכירו כרודף כבוד, או שהדבר שיכול לפגוע בישראל קשה ולכן דורש על זה יותר כבוד) ולכן שלח לו שוב שיבוא ויכבדו. לכן ה' עכשיו אמר לו שילך אבל יגיד את מה שיאמר לו ולא יקלל; ואין בעיה מצד שהולך אתם ולכן יחשבו שה' מסכים, כיון שכבר קודם הוכח שה' לא יתן לו, כמו שאמר להם במפורש (וזה מצטרף למעשה זקני מדיין שהלכו בפעם הראשונה, כיון שזה היה ברור לגמרי שה' לא יתן לו; כך שעכשיו לאחר שאמר בשם ה' לא מרשה לו לקלל זה מוכח לגמרי שה' לא יתן לו לקלל), ומה שהוא הולך זה בלי יכולת לקלל. אולם כאשר בלעם משכים בבוקר ומזדרז זה מראה מחשיד, שאולי יש משהו שהוא מסתיר ויודע שלכן ממהר, שהרי אם לא יכול לעשות כלום מה יש לו למהר להגיע לבלק? אולי גם בהליכתו היה נראה שבא לקלל, שלכן נאמר "וילך עם שרי מואב" (כא), שהיה יכול להאמר 'וילך עמם', שהרי אנו יודעים מי בא אליו, מדוע מודגש שזה עם שרי מואב? אלא שכנראה שבהליכתו עשה דברים שהיה נראה כאילו הוא שותף עם שרי מואב שיש לו צורך ומטרה לפגוע בישראל. לכן בהליכתו זו ה' כועס, שנעשה בזה חילול השם שכעין אפשר להזיק לישראל על אף מה שה' אמר, ולכן המלאך בא להורגו, כעונש מיתה על חילול השם. אולם האתון מנעה זאת, ובעקבות זאת בלעם התבייש (ששמעו את דבר האתון שלא יכל בלעם לענות לה) והמלאך הרגה, אז בזה ראו כולם שה' לא נותן לבלעם ללכת לקלל את ישראל, שזה כמעט עלה לו בחייו ואף התבזה בשל כך. לכן עכשיו בטל חילול השם שנעשה, והוכח לכולם שאין להזיק לישראל, לכן עכשיו יכל בלעם להמשיך ללכת ועתיד לומר את דבר ה'. אולי ה' הסכים שבלעם ילך כי רוצה שישראל יתברכו מפי נביא הגוים (כמו שאומר הרמב"ן), אלא שלא ראוי שילך בשביל לקלל ורק בסוף יתהפך לברכה, אלא שילך כדי לברך. לכן בתחילה ה' אמר לו שלא ילך לקלל; בפרט שהביאו קסמים שזה נראה כאילו באו להזיק לישראל בעקיפת ה' כביכול. בפעם השניה שבלק אמר לו שיכבדו, שבלעם חשב שזה גם בשל מעלתו כנביא, אז היה בזה פתח לברכה אם יצטרך, שבכך יראה את מעלתו כנביא ה'; לכן אז ה' אומר לו שאם באו לקרוא לו, כנביא ה' אז שילך אבל יגיד את דברו, שזהו שיברך. בלעם קם בבוקר ופועל מתוך שנאה, שבזה פועל בכל מהותו לקלל את ישראל ורק זה רצונו בלבד; לכן אז ה' כועס שהולך לקלל (וכן מתגאה ביותר, שהולך "עם שרי מואב”, כאילו הוא שר כמותם, מלא בגאוותו, וה' לא נמצא עם הגאוותן ['אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א)]. כך שזה פוגע בכח לברכה שחלה בחיבור לה'). לכן המלאך בא להרגו כעין מידה כנגד מידה שבא לקלל ולהזיק את ישראל, וכן הוא מלאך שבא בשליחות לטובה למונעו מלקלל. אולם לאחר שהתבייש והאתון מתה מהמלאך, זה זעזע את בלעם שהבין שלא יכול לחשוב בודאות שהולך לקלל את ישראל (וכן גאוותו נפגעה), ולכן אז ניתן לו להמשיך כשליחות לעשיית דבר ה', מה שה' יאמר לו לעשות, שזהו לברך את ישראל כמו שיתגלה בהמשך שבלעם ברך את ישראל.