"וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"

(במדבר לא, ז)

מייתור המלים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שלכאורה אין צורך בהן, שהרי אנו יודעים מהפסוקים הקודמים שיצאו למלחמה לפי ציווי ה'), למדו חכמים שמלבד עצם המלחמה במדין, נאמר לבני ישראל גם ציווי נוסף, כללי יותר, הקשור לדיני מלחמה ומצור באופן כללי. ומהו ציווי זה?

קיבלו חז"ל במסורת, שהציווי היה, שכאשר צרים על עיר, אין מקיפים אותה מארבע רוחות, אלא משלוש רוחות בלבד, ונותנים לה רוח אחת פנויה כדי שיוכלו להימלט על נפשם אם רצונם בכך.

וכך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים, ו, ז): "כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר 'ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה' את משה', מפי השמועה למדו שבכך ציווהו".

והנה, נחלקו ראשונים, האם ציווי זה נחשב למצוות עשה: הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה ציווי מיוחד זה כמצוות עשה, ולעומת זאת הרמב"ן, בהערותיו על ספר המצוות (מצווה ה), חולק על הרמב"ם וסבור שיש למנות ציווי זה כמצוות עשה.

וכך כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות: "נצטווינו, כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם. כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה".

ויש להבין, מה שורש המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן?

מבאר בעל ה"משך חכמה" את גדר המחלוקת כך: לפי הרמב"ן, ההלכה שצריך להניח רוח רביעית, היא מצווה שעיקר עניינה גילוי חמלה בעת מלחמה. הרמב"ם, לעומת זאת, סבר שזהו רק כלל שנועד לייעל את המלחמה ולהביס את האויב ביתר קלות - כי כך טבעו של אדם, שכאשר הוא יודע שיש לו דרך להימלט, הוא יעדיף להימלט ולא להילחם. לעומת זאת כשהוא סגור מד' רוחות, הוא יילחם בשיא כוחו.

וממילא מובנת היטב מחלוקתם האם נחשבת מצוות עשה - לפי הרמב"ן, העיקר הוא המצווה לחמול, ולפיכך זוהי מצוות עשה. אך לפי הרמב"ם, מדובר בסך הכול בייעול המלחמה, ואין להחשיב זאת כמצוות עשה.

ובלשון המשך חכמה: "וטעם פלוגתתם - דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצווה לבקש לשלום, כן היא מצווה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו לימוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד ומהתייאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העיתים, שכמה פעמים בא מגודל הייאוש הניצוח הגדול, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו, ואם כן אין זה שייך למצווה".

ונמצא שבכל מקרה אנו למדים מכאן כלל חשוב: תמיד ראוי להשאיר ליריב "פתח יציאה" - בין אם משיקולי חמלה, ובין אם משיקולים מעשיים.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/