"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א,יב). פרשת דברים סמוכה לתשעה באב, ומרמזים בקריאת התורה שקוראים את הפס' הזה בניגון של איכה, כרמז לנאמר בתחילת מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס" (איכה א,א). מעבר לדימוי במילה, בפרשה נאמר על שורש החורבן, שזהו מאיסת א"י, שזהו חטא המרגלים שמובא בפרשה (דברים א,כב וגו'), שהוא השורש לחורבן: '(במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' (תענית כט,א). ראה בהרחבה 'בשערי הארץ', 'מאיסת הארץ – שורש החורבן', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. נראה בנוסף, שמקשה מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “שמות" אות ב) מדוע באמצע עניין ירושת הארץ משה הפסיק ועבר לדבר על מינוי הדיינים, ואח"כ חזר שוב לירושת הארץ, מה הקשר בין ירושת הארץ ומינוי הדיינים? וענה שמינוי הדיינים חשוב לנחלת הארץ כמובא בחז"ל על הפס': ”צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים טז,כ). '"למען תחיה וירשת את הארץ". מלמד שמינוי הדיינים כדאי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם (ושלא להפילם בחרב)' (ספרי). [ראה שם שמרחיב בעניין]. לפי זה אפשר שיש רמז בפרשה שלנו על ירושת הארץ כראוי בשלמות, שזה כמשקל נגד מול החורבן והגלות מהארץ. נראה שהדיינים קשורים לנחלת הארץ כיון שא"י היא מקום גילוי התורה, שכאן עיקר התורה (ספרי "עקב", מג) והקשר לה' (שלכן כאן מקום הנבואה – הקשר הישיר לה'; וכן הארץ היא: “ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא,יב]), לכן כשחוטאים יש בזה חומרה מיוחדת וקטרוג לגלות מהארץ (כיון שזה היפך ממטרת הארץ וגילויה). חורבן הבית והגלות שבעקבותיה נעשה בבית ראשון על שלושת העברות החמורות בתורה, ובבית שני על שנאת חינם: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים … אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' וכו' (יומא ט,ב). לכן כדי למנוע גלות יש להיות דבקים בה' ותורתו, לכן זה קשור למינוי הדיינים, כיון שתפקיד הדיין אינו רק לדון מה שבא לפניו אלא צריך לטרוח וללמד את ישראל תורה ודרך ארץ, כעין שמובא בחז”ל: 'ושמא תאמר: אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו. ואומרים שלום עלייך נפשי- כדי שלא להרבות עליהם את הטורח … וכשעשו בני בנימין דברים מכוערים ודברים שאינן ראויים - באותה שעה ביקש הקב״ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב״ה: לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ … לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ, נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה? הוי אומר: לא הרג אותם אלא סנהדרין הגדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר' (תנא דבי אליהו רבא, יא). לכן מינוי הדיינים הכשרים, שהם מיישרים את העם לשמור תו"מ ודרך ארץ, בזכותם ראוי להיכנס לארץ, ואם הם לא עשים את תפקידם כראוי, יצא שישראל יתדרדרו וכך יגיעו בסוף לחטאים החמורים ולשנאת חינם ויבוא החורבן. לכן יש קשר בין מינוי הדיינים וירושת הארץ, וקשור לתשעה באב, כיון שמניעת החורבן קשורה בדיינים הכשרים, ולכן זה מתגלה במילה "איכה" שנאמר בהקשר למינוי הדיינים שמתקשר ל"איכה" של החורבן. זהו גם ששורש החורבן זהו היחס לתורה בצורה שאינה כראוי (נדרים פא,א [ר”ן ד”ה 'דבר']), שזה תלוי בדיינים שצריך שילמדו את התורה באהבה ויטרחו להביא את ישראל לחיבור לתורה לשמה כראוי, ובזה ימנע החורבן. אפשר גם בפשטות שהדיינים צריכים לשפוט כראוי, שחלק מרכזי וחשוב בזה הוא לפנים משורת הדין, וחורבן הבית קשור לאי עשיית לפנים משורת הדין: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו?! אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). לכן יש קשר בין פרשתנו לתשעה באב, וזה מתגלה בדברי משה שאמר: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", שיש עליו הרבה טורח בדיני ישראל, ולכן צריך להעמיד דיינים שלא בטוח שיעשו כמו שצריך. ובפרט כשיש עומס (כעין שיש עכשיו על משה עומס) הם ימהרו לדון ע"פ דין ולא ינסו לעשות לפנים משורת הדין שזה יותר מעמסה מאשר ישר לפסוק; שלא ירצו לטרוח (“טרחם") ולהשלים ביניהם בלפנים משורת הדין, שלא ירצו לטרוח ולקחת את המשא הכבד הזה ("משאכם") של ישוב הריב בין האנשים בצורה שתיעשה בישוב הריב כראוי (“ריבכם") בלפנים משורת הדין ולא בחיתוך הדין. בנוסף, אי עשיית לפנים משורת הדין מביא לשנאה בין האנשים, כיון שהחייב חושב שהוא הצודק, והשני יצא זכאי שלא בצדק, ולכן בא לשנאת חברו והדיינים, לעומת המקרה של עשיית לפנים משורת הדין שאז מיישבים בין הנידונים, שהם מיישבים את הריב ביניהם ולא נשארת שנאה. כך שדין כראוי שזהו עם לפנים משורת הדין, מונע את סיבת החורבן – מונע שנאת חינם. עניין שנאת חינם קשור במיוחד לא"י (מעבר לכך שהוא שקול כנגד שלושת העברות החמורות כמו שמביאה הגמ' ביומא), כיון שבה יש אחדות ישראל, שנעשים ישראל קהל דווקא בא"י: 'אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום". מכדי כתיב "וכל ישראל עמו קהל גדול", "מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' (הוריות ג,א) [לכן גם לא קובעים תענית ציבור בחו"ל, כיון שאין לה דין של חשיבות ציבור ממש]. לכן כשחוטאים בשנאת חינם זהו ההיפך מגילוי א"י, ולכן נעשה קטרוג לחורבן וגלות מהארץ. ושני הדברים האלו שבגילוי הארץ קשורים – גילוי תורה ואחדות ישראל, כיון שהתורה חלה בשלמות דווקא ע"י כלל ישראל שכל אחד משלים חלק בתורה (שיש דינים לכהנים שאין בישראל ויש דינים לישראל שאין בכהנים וכו', וכן כל אחד מישראל יש בו גילוי חזק וחשוב בתורה במצוה כזו או אחרת, שכך ע”י כולם נעשית השלמת תו”מ), לכן זה קשור לאחדות ישראל שאז נעשה שלמות תורה ממש ע"י אחדות כולם (לכן שנאת חינם שקול כנגד שלושת העברות החמורות, כיון שזהו היפוך גמור מהתורה כולה). וכך נעשה חיבור של בנ"י א"י ותורת ישראל, שזהו שלימות גילוי הקדושה. וכן בכל אחד מישראל יש ניצוץ אלוקי, ולכן ע"י אחדות ישראל מתגלה שם ה' בעולם (ולכן זה מתגלה גם בקיום כל התורה [ע"י שכל אחד משלים את השני בחלק של התו”מ], שהתורה זהו גילוי רצון ה', גילוי שם ה' בעולם) [לכן אחדות נקראת שלום שזהו שמו של הקב”ה, כגילוי שבאחדות יש גילוי שם ה']; שזהו מטרת כניסתנו לארץ וקבלת התורה לקדש את שם ה' בעולם, לכן שכנעשה פילוג – שנאת חינם, יש בזה היפך מגילוי א"י והתורה שקשורים לאחדות, ולכן בא חורבן וגלות. לכן יש חשיבות לדיינים שיפעלו לעשיית שלום ואחדות בישראל (ובפרט בדין, שיעשו לפנים משורת הדין, כדי שיצאו בשלום השנים שרבו קודם). נראה שמשה רמז לזה בתחילת הפרשה: “אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א,א), '"אלה הדברים אשר דבר משה" וגו'. וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר (דברים לא) "ויכתוב משה את כל התורה הזאת”! מה ת"ל "אלה הדברים”? - מלמד שהיו דברי תוכחות' וכו' (ספרי). שמשה הוכיח אותם על חטאיהם, שזהו כרמז שעל הדיין להוכיח וליישר את העם שיתנהגו כראוי, שלא יחטאו; ואמר זאת "אל כל ישראל”, כרמז לאחדות – שאמר לכל ישראל כולם יחד; שזהו רמז למוטל על דיין ליישר את העם לתו”מ ולהביא לאחדות, שזה מה שימנע את החורבן. יהי רצון שיבנה בקרוב בבי"א.