ט' באב הוא יום האבל הלאומי הקשה ביותר בלוח השנה היהודי, לאורך כל הדורות. בהלכה הוא מוגדר כאבילות מהדרגה הגבוהה ביותר. כמי שמת לו מת בדרגת קירבה ראשונה (תענית ל, א): "כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו".

אולם באופן פרדוכסלי בט' באב ישנם גם מנהגי 'מועד' (טור ושו"ע סי' תקמ"ט): אין אומרים בו תחנון, ואין נופלים על פניהם וגם לא במנחה שלפניו, ואין אומרים 'צידוק הדין'.

ומחצות היום יש גם מנהגי 'גאולה' (ס' התודעה - פ' ל"ג): "רבים נוהגים שבתשעה באב אחרי חצות מסדרים את הבית ושוטפים את הרצפה, זכר ורמז לגאולה העתידה לבוא במהרה, ומסורת קבלה היא שבתשעה באב נולד המשיח".

ובתפילת מנחה גם אומרים 'נחם' כקבלת נחמה על החורבן (אור זרוע ח"א - הלכות סעודה סימן קצט).

יש בכך ביטוי ליחס הייחודי של עם ישראל לחורבן ולגלות, שלמרות היותו טרגדיה קטסטרופלית של החורבן, הוא אינו סופני, ויש בו כוחות צמיחה ובנין עתידי. שגם למת יש תקוה ב'תחית המתים'. וגם 'העצמות היבשות' הלאומיות יחזרו וילבשו בשר, ישובו ויחיו כמקדם (יחזקאל לז).

מתכונת זו הייתה מקור תקוה ואופטימיות שנתנה לעם ישראל את הכח לשרוד את נוראות הגלות הממושכת ולקום לתחייה מופלאה בארצו.

הרב אליעזר שנוולד, מאתר: ישיבת מאיר הראל מודיעין - https://meirharel.org.il/