'מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, תרתי דתיובתא. ג' דפורענותא – דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו. שבע דנחמתא – נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש. וביום צום גדליה במנחה מפטירין "דרשו", ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירין לעולם "שובה"' (שו"ע; או"ח תכח,ח). חז"ל תיקנו את סדר ההפטרות האלו ע"פ נחמה בהדרגה (מחזור ויטרי) או כרמז לדו שיח בין הקב"ה הנביאים וכנסת ישראל (אבודרהם. ראה 'לזמן הזה' אב, 'שבע דנחמתא', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי אפשר שכאגב זה גם נרמז שהפורענות היא בעצם הריסה כדי לבנות את הגאולה, שע"י החורבן צומחת הגאולה, שהחורבן בא להסיר את החלק הרע כדי שיוכל לצמוח עולם חדש ומתוקן (ראה שם, 'התעניות ייהפכו לימים טובים'). אולי לכן רמזו בסדר ההפטרות כעין כנגד מכות מצרים, כרמז שכמו שבמצרים בנ"י היו בשעבוד וזה היה כדי להכינם לקבלת התורה, שבשעבוד מצרים נפגשו עם רוע הרשעות והטומאה והתקבע בהם הסלידה מזה, ואז יצאו לקבלת התורה ולהקמת עולם חדש של קדושה בא”י; כך גם בחורבן זה גילוי של רע אבל מזה צומח הטוב – עולם חדש ומתוקן יותר בקדושה. לכן רמזו בנסתר על עשרת המכות שהם באו כנגד מה שמצרים עשו לנו (ילקו"ש רמז קפב), כך שמרמז בכך על הגלות והגאולה (הגלות – מה שמצרים עשו לנו שכנגדם המכות, והגאולה – המכות שעל ידם יצאנו ממצרים); ובמכות מצרים גם התגלה בעולם יסודות אמונה גדולים (מציאות ה', השגחת ה' ושהוא בעל היכולת [ראה 'לזמן הזה' ניסן, 'דצ”ך עד”ש באח”ב', למרן הגר”ח דרוקמן זצוק”ל זיע”א]), כרמז לכך שיש בזה העמדת עולם בגילוי קדושה גדול יותר; וגם ע"י המכות יצאו בסוף לקבלת התורה ולא"י. שלושת המכות הראשונות נעשו ע"י אהרן בשל הכרת הטוב של משה, שלכן לא הכה את היאור והאדמה (רש"י; שמות ז,יט. ח,יב), כנגד זה נרמז על החורבן, שבנ"י לא עשו הכרת הטוב לקב"ה שגאלנו ממצרים ומגן עלינו בכל הדורות ונותן לנו כל צרכינו, אלא חטאו, ולכן נענשו בחורבן וצרות. כנגד מכת דם זהו "דברי ירמיהו", שבו נאמר "נביא לגוים נתתיך" (ירמיהו א,ה), כמו משה שהלך לפרעה בשם ה'. וכן נאמר: "ואמר אהה אדנ'י ה' הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (שם,ו), כעין משה שאמר לה' שלא ראוי להיות השליח כי יש לו בעיה בלדבר: "ויאמר משה אל ה' בי אדנ'י לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד,י). כנגד מכת צפרדע זהו "שמעו דבר ה'”, בו נאמר: “הכהנים לא אמרו איה ה'” (ירמיהו ב,ח), שלא השמיעו קולם בשביל ה', להבדיל מהצפרדעים שהשמיעו את קולם בשם ה': ' … רבותינו זכרונם לברכה אמרו: לא די להם למצריים השחתת הצפרדעים, אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן; שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן, שנאמר "על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה", על דבור הצפרדעים' (שמו"ר י,ו). וכעין רמז: “כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים" (ירמיהו ב,יג), כעין כנגד שהצפרדע שחיה בקרבת מים. כנגד מכת כינים זהו "חזון ישעיהו", בו נאמר: “שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר" (ישעיהו א,ב), שיש כעין הוכחה חזקה שה' מדבר, שהשמים וארץ מקשיבים לו, שזה כרמז שבכינים אמרו החרטומים שזה "אצבע אלקים", שמוכח שזה רק ה' יכול לעשות דבר כזה גדול. גם נאמר: “מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה לא זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן" (שם, ו), כעין רמז לכינים שעוקצות ומוצצות דם, והיו כינים רבות שפגעו בכל גופם. שאר מכות זה כנגד הנחמה – כרמז שזה בא יחד עם הנחמה – שהמכה היא להקמת העולם המתוקן, שלכן לעתיד הצומות ייהפכו לחגים, כך בעקבות החורבן באה בהמשך הנחמה (לכן החורבן והנחמה נמצאים כנגד עשרת המכות שנספרים יחד כהמשך). כנגד מכת ערוב זהו "נחמו נחמו עמי", בו נאמר "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו" וגו' (ישעיהו מ,ג), כעין רמז שנקראו כל החיות לבא מכל המקומות; וכן "כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל" (שם,יא), כעין רמז שה' הביא את כל החיות הרעות כעין רועה שלהם. כנגד מכת דבר זהו "ותאמר ציון", שבו נאמר: "הן כלכם קדחי אש מאזרי זיקות לכו באור אשכם ובזיקות בערתם מידי היתה זאת לכם למעצבה תשכבון" (שם,יא), כרמז לדבר שזו מחלה שממיתה, שכך רומז "קדחי אש" כעין מחלה ומיתה ("תשכבון”). כנגד שחין זהו "עניה סערה", בו נאמר: “הן [הנה] אנכי בראתי חרש נפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל" (שם נד,טז), כעין רמז לשחין שזהו אבעבעות שיש בהם חום (רש"י; שמות ט,ט: '"שחין" - לשון חמימות') כעין אש והוא משחית ומחבל בגוף. כנגד ברד זהו "אנכי אנכי הוא מנחמכם", בו נאמר: “מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן" (ישעיהו נא,יב), כרמז לברד שהרג את מי שהיה בחוץ (כולל אדם – עבדים שהיו בחוץ), וכן פגע בתבואה; גם נאמר: “נוטה שמים ויסד ארץ" (שם,יג), כרמז שהברד ירד משמים לארץ. כנגד ארבה זהו "רני עקרה", בה נאמר: "כי רבים בני שוממה" (שם נד,א), כעין רמז לרבים, שהארבה מגיע ברבים – בכמויות גדולות, ומשאיר שממה, לאחר שאכל הכל; "כי ימין ושמאול תפרצי וזרעך גוים יירש” (שם,ג) כעין רמז שהארבה מתפשט לכל מקום. כנגד מכת חושך זהו “קומי אורי”, בו נאמר: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה'" (שם ס,ב), כעין כרמז שלמצרים היה חושך ולישראל היה אור. כנגד מכת בכורות זהו “שוש אשיש”, בו נאמר: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה" (שם סא,י), שנעשה לנו כבוד, והיו לנו מלבושי כבוד (שלקחו מהמצרים); גם נאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (סג,א) שה' יכה ויהרוג באדום, שזהו כעין שה' הכה את בכורי מצרים. בעקבות יציאת מצרים היו צריכים לקבל תורה כראוי ולהיכנס לארץ, אלא שחטאו בעגל ובמרגלים; וכך נגזר עליהם שיסתובבו בגלות במדבר; לכן כנגד שהעולם יתוקן נרמז שיתוקנו שני חטאים אלה, וזהו תשובה משניהם, זהו שתי הפטרות התשובה: הפטרת צום גדליה זהו "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה,ו), כרמז למתן תורה בו ה' ירד על הר סיני, שהיה קרוב אלינו (וכן התיקון לאחר חטא העגל היה בקבלת הלוחות השניים שהיה ביוה"כ, וחז"ל למדו [יבמות קה,א] שהזמן עליו נאמר שה' קרוב זהו עשי"ת). הפטרת שבת של עשי"ת זהו "שובה ישראל", בו נאמר: “אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד,ד), כרמז שלא נסמוך רק על כוחנו, כאילו רק הוא הקובע אם ננצח, שזהו סיבת הבכי של ישראל בחטא המרגלים, שחשבו שאין בכוחם לנצח את העמים שבארץ, כך שזהו תיקון לחטא המרגלים, וכעין רמז: “שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" (שם,ב), כעין רמז שכשלו בחטא המרגלים ולכן גלו (וגם כעין רמז שבשל עון המרגלים כשלו בניסיון העליה במעפילים), אולם לדורות יש לנו מצוה לעלות – לשוב לא"י מקום שכינת ה', לשוב לה'.