בס''ד                       פרשת ואתחנן: האם יש שכר מצוות בעולם הזה

פתיחה

בפרשת השבוע ממשיכה התורה, וכותבת את נאומו של משה לקראת מותו, לפני הכניסה לארץ. שני פסוקים בפרשה נדרשים בידי חז''ל, בשאלה, האם המקיים מצוות בעולם הזה, מקבל את שכרן בעולם הזה. פסוק ראשון (ז, יא) בסוף הפרשה ''אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם'', נדרש בגמרא במסכת עירובין (כב ע''א), 'היום' לעשותם, ומשמע שמחר, דהיינו בעולם הבא, יקבלו שכרם.

פסוק שני (ה, טז), ''כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ'', נדרש על ידי רבי יעקב בגמרא במסכת קידושין (מ ע''א), וגם הוא סובר שאין שכר מצוות בעולם הזה. להבנתו, כאשר הפסוק כותב במצוות שילוח הקן וכיבוד הורים 'למען יאריכון ימיך', אין הכוונה לאריכות ימים בעולם הזה, אלא לאריכות ימים בעולם הבא. ובלשון הגמרא:

''בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו ואריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך.''

בעקבות הפסוקים הנדרשים לעניין קבלת שכר מצוות, נעסוק השבוע במחלוקת הראשונים בשאלה האם יש שכר מצוות בעולם הזה. אך תחילה נעסוק בשאלה, מדוע בתורה לא הוזכר העולם הבא. יש להעיר ביחס לשתי שאלות אלו, שלמרות שמדובר בטענות מציאותיות, בפועל כפי שראינו בעבר ביחס לעונש הכרת (במדבר שנה ז'), קשה למדוד נכונות הטענות, וגם הראשונים שעסקו בשאלה זו לא ידעו את נכונתה. מכל מקום, יש עניין לעסוק בכך, גם בגלל ההשלכות לנושאים נוספים.

שכר התורה לרבים

פרשת "והיה עם שמוע" בספר דברים (פרק יא), היא הפרשה המפורסמת ביותר המתייחסת לשכר שמקבלים בעקבות קיום מצוות. אולם, בפרשה זו, וכמו בפרשות נוספות, השכר אותו מקבלים, הוא שכר המתייחס לעולם הזה בלבד, והעולם הבא נעדר לגמרי: ''וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ. וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ''.

אמנם, כפי שראינו בעבר (במדבר שם), ניתן לדייק מפסוקים מסוימים, שיש התייחסות לעולם הבא, וכדוגמא, התייחסות לעונש הכרת, אולם דיוק זה אינו מוכרח, שכן יש שפירשו שעונש הכרת מתייחס למוות בקיצור ימים, ולא עונש המתייחס לעולם הבא. קושיה זו מתחדדת לאור כך, שבדברי חז''ל, מוזכרים פעמים רבות השכר בעולם הבא, וכן הזמן שלעתיד לבוא.

אי הזכרת העולם הבא

נחלקו הראשונים ביישוב הקושיה, ונראה חלק מהדעות:

א. רבי סעדיה גאון (אמונות ודעות ט, ב) כתב, שהסיבה שהתורה לא הזכירה את העולם הבא, היא מחמת שמדובר בדבר המובן מאליו. וביאר, שאם מניחים שאלוקים ייתן שכר למקיימים מצוותיו, דבר שיש בו היגיון, לא מסתבר שהשכר הוא בעולם הזה, שכן אין שכר בעולם הזה שניתן לומר עליו שהוא השכר המושלם הראוי לאדם שהשקיע בעבודת ה', ובכל שכר יש פגם וצער (ולו מצד קנאה ומריבות עם בני אדם). בנוסף, רואים שגם רשעים רבים מצליחים, ואם כן מוכרח שהשכר הוא בעולם הבא.

עוד הוסיף טעם, שדרך הנבואה להרחיב רק בעניינים הנוגעים לאדם בזמן הקרוב, ולא בדברים רחוקים (יתכן כיוון שמטרתה ליישר את דרך האדם, והאדם מתרשם יותר וישנה דרכו בעקבות דברים הנוגעים לו כעת). משום כך, כאשר התורה רצתה לבשר על הגמול המגיע לבני ישראל בארץ ישראל, היא התייחסה רק לדברים הנוגעים להם כעת, והדברים הנוגעים להם כעת, הם ענייני גשם, שלום מאויביהם וכדומה, ולא שכר בעולם הבא המגיע רק לאחר המוות. ובלשונו:

''ואם יאמר אומר, הן לא נמצא מה שנזכר בתורה מן הגמול, כי אם בעולם הזה בלבד?... אחת מהנה, שגמול העולם הבא מפני שאין עומדין עליו כי אם בשכל כאשר בארנו, לא זכרתהו התורה כי אם בקצרה... והשנית כי הנבואה ממנהגה להרחיב בדברים שהצורך מביא אליהם בקרוב, ותקצר בדברים הרחוקים, וכאשר היה צורך העם בעת שנתנה להם התורה, לידיעת ענין ארץ כנען אשר הם באים אליה, הרחיבה להם בפרושו ובמה שיש בו מפרי עבודתם והמרותם.''

ב. רבי יהודה הלוי (כוזרי א, קט) נקט, שהסיבה שעולם הבא לא כתוב בפסוקים, היא משום שהייעוד הכללי של עם ישראל, הוא להידבק באלוקים בעולם הזה, ולא בעולם הבא (למעט יחידים, שבזמנים מיוחדים יכולים לסיים תפקידם בעולם הזה). לכן, כאשר מקבל עם ישראל שכר על המצוות בעולם הזה, שכר זה מעיד על דבקות באלוקים, ודי בו. עוד הוסיף, טענה שמוסיפים ראשונים רבים, שהשכר בעולם הבא אינו ניתן להוכחה, ולא שייך להבטיח שכר שלא ניתן באמת להוכיחו.

ג. רבי יוסף אלבו (עיקרים ד, מ) בגישה נוספת כתב, שכאשר התורה כותבת את דבריה, היא כותבת אותם לציבור, ולא ליחיד (ככל הנראה, כי כך דרך התורה, לתת הנחיות כלליות לעם ישראל, שבתוכן יש גם הנחיות ומצוות פרטיות). משום כך, בעוד ששכר בעולם הבא ניתן לתת באופן פרטי לכל אחד ואחד על פי מעשיו, שכר בעולם הזה בהכרח חייב להינתן על פי הרוב, שכן למעט מקרים מאוד מאוד חריגים, לא תמצא חברה שכולה צדיקים וראויים לשכר, או כולם רשעים וחייבים בעונש. ובלשונו:

''והוא מבואר כי היעודים הכוללים לכלל האומה לא יתכן שיהיו נפשיים, שאף אם תהיה האומה בכללה צדקת וראויה לחיי העולם הבא, אי אפשר שנאמר שהרשע אשר בה יזכה לחיי העולם הבא למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה, כי זה יהיה משפט מעוקל... ועל כן הוא מבואר, שהיעודים הכוללים לאומה בכללה ראוי שיהיו גשמיים בהכרח, וזה כי כאשר המדינה או האומה רובה צדיקים, תמלט המדינה או האומה ההיא מן הגלות או מן הרעב או מן הדבר.''

שכר התורה ליחיד

כפי שראינו בפתיחה, הגמרא במסכת קידושין (מ ע''א) כותבת בשם רבי יעקב, שאין שכר מצוות בעולם הזה, וכאשר התורה כותבת 'למען הארכת ימים', הכוונה לעולם הבא. ראייה להבנתו הביא ממעשה שראה, בו אדם עלה לסולם להביא גוזלות במצוות אביו,

נפל מהסולם ומת, דבר שסותר הבטחת התורה בשתי מצוות אלו, עליהן כתוב במפורש שהמקיימים אותן מאריכים ימים[1]. בביאור טעמו של רבי יעקב כתבו חלק מהמפרשים, שהשכר על קיום המצוות רב כל כך, שלא שייך בכלל להמירו בשכר בעולם הזה, שאינו שווה ערך. לחלופין, המצוות הן רוחניות, ולכן לא שייך לתת שכר גשמי, על עניין רוחני.

כיצד יפרש דברי המשנה בתחילת מסכת פאה (א, א), המונה מספר מצוות כמו לימוד תורה, גמילות חסדים ועוד, שהעושה אותן רואה פירות בעולם הזה ובעולם הבא? ראשית, ייתכן שהמשנה צועדת כסוברים שיש שכר למצוות בעולם הזה. שנית, נראה שאין כוונת המשנה לומר שמקבלים שכר מאלוקים על מצוות אלו בעולם הזה, אלא שהעושה מצוות אלו מקבל הכרה חברתית, או תגמול (לדוגמא המכבד את הוריו, סביר שילדיו יכבדו אותו), ולכן העושה אותן מקבל שכר בעולם הזה.

שכר בעולם הזה

אמנם, כפי שראינו לעיל, התורה מלאה בהבטחות לשכר, ודנו הראשונים מה היחס בין הבטחות אלו לדברי רבי יעקב:

א. הרמב''ם (תשובה ט, א) כתב, שהדברים הגשמיים המובטחים בתורה, אינם שכר על קיום המצוות, אלא תנאים המאפשרים קיום מצוות בצורה טובה יותר. דהיינו, במקרה בו עם ישראל משתדל לקיים את המצוות, הקב''ה מסייע בידו ומספק לו תנאים טובים יותר, על מנת שיוכל להמשיך בדרכו. עם זאת, כפי שנראה מדברי הרמב''ם, סיוע זה נאמר רק לכלל עם ישראל, ולא לאדם הפרטי (כפי שמשמע מלשון פסוקי התורה), ולכן אדם פרטי שמשתדל לקיים את המצוות, לא יקבל עזרה להמשך קיום מצוותיו.

יש להעיר, שדברים אלו מתחברים לשיטתו שראינו בעבר (כי תשא שנה ה'). כפי שראינו, לשיטת הרמב''ם תכלית העולם הזה, להגיע בסוף לעולם הנשמות, ובניגוד לרמב''ן הסובר שהמטרה לחיות בעולם הזה בגוף מזוכך. בעקבות כך התקשו, מדוע יש צורך בתחיית המתים לדעת הרמב''ם, והרי אין עניין לחזור ולחיות פה? ויישבנו, שלדעת הרמב''ם הזכייה בעולם הבא היא כתוצאה מהידבקות בקב''ה, ואדם שאינו דבק, גם אם לא באשמתו, אינו זוכה. וזו מטרת תחיית המתים, לתת תנאים מתאימים להידבק בקב''ה למי שלא התאפשר לו בחלק הראשון. כך לגבי הייעודים הגשמיים שראינו, שמטרתם לאפשר עבודת ה'. ובלשונו:

''מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' היא חיי העולם הבא... מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך, ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום... אלא כך הוא... הבטיחנו בתורה, שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה.''

יש להוסיף, שאולי השלכה להבנת הרמב''ם יש בפירוש המשנה באבות (ה, כג) הכותבת ש'לפום צערא אגרא', דהיינו לפי גודל הצער, כך קבלת השכר. פירוש מקובל לכך הוא, שלפי גודל הטורח שאדם השקיע בקיום המצווה, כך הוא יקבל שכר בעולם הבא. אולם הרמב''ם (פירוש המשנה שם), ולשיטתו שיש חשיבות יותר לשורה התחתונה, האם האדם דבק באלוקיו או לא, ללא משמעות למאמץ שנלווה, פירש שכוונת המשנה לומר, שכאשר אדם משקיע בלימוד החכמה, בעקבות העמל יזכור את לימודו.

ב. ספר העיקרים (ד, כט) חלק על הרמב''ם, וסבר שחלק מהשכר המגיע בעקבות קיום המצוות, שייך אכן לעולם הבא, אך חלק ממנו ניתן גם בעולם הזה. משום כך, לא קיבל דעת רבי יעקב במסכת קידושין הכותב שכאשר התורה כותבת 'למען יאריכון ימיך' בחלק מהמצוות, הכוונה רק לעולם הבא. ראייה הביא מלשון הספרי (עקב, פיסקא מז), שאת הפסוק 'למען ירבו ימיכם' בפרשת והיה אם שמוע, פירש 'למען ירבו ימיכם - בעולם הזה', ומשמע שזו דעה החולקת על שיטת רבי יעקב. 

עם זאת כפי שראינו לעיל, הוא סבר שאין ראייה מפרשיית "והיה אם שמוע" לשכר על המצוות בעולם הזה (אלא רק מהמדרש המתייחס לפרשה זו), שכן כאמור פרשת זו מדברת בלשון רבים, ולא ניתן להוכיח מה הדין ליחיד. ראייה בכל זאת מדברי התורה, הביא מכך שפעמים רבות כאשר מובטח שכר לאבות, מובטח שכר בעולם הזה. לדוגמא, בפרשת וירא לאחר ניסיון העקדה, מובטח לאברהם: יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה... כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙... וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו''. ובלשון ספר העיקרים:

''והדעת הרביעי הוא דעת מי שיאמין שהשכר ממנו גשמי ובעולם הזה, וממנו רוחני ובעולם הבא אחר המוות, וזהו דעת תורתנו הקדושה שיעדה יעודים גשמיים פרטיים לצדיקים כמו לאבות ולזולתם, ויעדה יעודים רוחניים לנפש... וזהו דעת רבותינו ז"ל במקומות רבים וביחוד במה שנמצא בספרי, אמרו למען ירבו ימיכם, בעולם הזה, וימי בניכם לימות המשיח, כימי השמים על הארץ לעולם הבא, שיראה מפורש שבשכר המצות ייעד הכתוב שכר בעולם הזה ובעולם הבא.''

ג. אור החיים (דברים ה, ל) בגישת ביניים סבר, שלאדם מהשורה אין שכר מצוות בעולם הזה, וכדעת הרמב''ם, אך במקרה בו אדם עובד את הקב''ה מאהבה, יש שכר מצוות בעולם הזה. כך יישב מצד אחד בין דברי רבי יעקב שאין שכר מצוות בעולם הזה, לבין הראייה מהספרי, אותה הביא ספר העיקרים, הכותבת שיש שכר. דיוק להבנתו הביא, שכאשר הגמרא מעמידה ברייתא כרבי יעקב, היא כותבת שכל שרובו זכויות נוחל גם רע בעולם הזה, משמע שהצדיק הגמור, לא מריעים לו, שכן הוא נוחל שכר מצוות.  

ד. הרמב''ן (שער הגמול, קטו) נקט בעמדה דומה לאור החיים, אך יש בה גם הרחבה. כאשר עסק בשאלה אלו אנשים נידונים למיתה בראש השנה, כתב שכאשר ישנו צדיק גמור, זכויותיו מקנים לו המשך חיים בעולם הזה, וכדברי אור החיים. אמנם, ובכך הרחיב את דברי אור החיים, סבר שגם אדם שעוונותיו מרובים מזכויותיו, ובעולם הבא יישפט לגיהנום, מקבל את שכר המצוות שעשה בעולם הזה, וייתכן שיחיה חיים ארוכים וטובים. רק אדם בינוני, אינו מקבל שכר על מצוותיו בעולם הזה, אלא רק עונש על מעשיו, כדי שיבוא מזוכך לעולם הבא. כמו כן, גם הרשע הגמור מת מיד, שכן אין לו זכויות לפרוע שיגנו עליו בעולם הזה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...