"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"

(דברים ו, ה)

בכל יום אנו אומרים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ", הברייתא במסכת יומא מפרשת את המצווה הזו (יומא פו, א):

"אביי אמר: כדתניא, 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להן לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג): 'וַיֹּאמֶר לי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' ".

התנא מסביר כי מצוות אהבת ה' פירושה להאהיב את ה' על הבריות. אדם אינו עושה זאת בכך שהוא הולך ומכריז: "ראו, אני תלמיד חכם ואני לומד תורה כל היום!", אלא הוא עושה זאת בהתנהגותו - בדיבורו בנחת עם הבריות, בנאמנות לדבריו. הוא מגלם באורחות חייו כולם את דרכיו של הבורא - ומכח התנהגותו אנשים אומרים: "אשרי אביו שלמדו תורה... ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו".

זו אהבת ה', ששם שמים מתאהב על ידיו. אדם כזה מאהיב את ה' על הבריות מפני שניכרת השפעתו של הקב"ה עליו ועל אורחות חייו, כמו שניכרים מעשי ה' מאחורי הבריאה.

אדם צריך להבין שהערכים האמיתיים אינם אלה שהאדם מכריז עליהם בקול רם, אלא דווקא אלו שהוא מגלם אותם באורחותיו בכל פסיעה קטנה, בלי להזכיר במפורש מה הוא עושה ועל שם מי הוא נקרא. אחרים רואים את מעשיו וצדיקותו ובכך הוא משפיע עליהם ועל סביבתו.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל, מהספר: "נר לנתיבתי - דרשות על סדר פרשות השבוע"