"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א). רס"ג מביא עשרה עניינים בתקיעת שופר, כמו שמובא באבודרהם (זה מובא בחלק מהמחזורים [בין השאר מובא במחזור הצבאי הישן]): 'מה שצונו הבורא ית' לתקוע בשופר בר"ה יש בזה עשרה ענינים: הענין הראשון: מפני שהיום תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו, וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא יתברך ביום זה, וכן אמר דוד "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’”. הענין השני: כי יום ר"ה הוא ראשון ליו"ד ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשינו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב ישוב, ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים, מזהירים את העולם תחלה בגזירותם, וכל העובר על האזהרה אין שומעין לו טענה. הענין השלישי: להזכירנו מעמד הר סיני, שנאמר בו "וקול שופר חזק מאד", ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע. הענין הרביעי: להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר, שנאמר (יחזקאל לג ד) "ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט". הענין החמישי: להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמ"ש (ירמיה ד יט) "כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה”. וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. הענין השישי: להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים, וכן אנחנו נמסור נפשינו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. הענין השביעי: כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד, כמ"ש (עמוס ג ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”. הענין השמיני: להזכירנו יום הדין הגדול וליראה ממנו, שנאמר (צפניה א יד) "כי קרוב יום ה’ הגדול קרוב ומהר מאד" וגו’ "יום שופר ותרועה". הענין התשיעי: להזכירנו קבוץ נדחי ישראל ולהתאסף אליו, שנאמר (ישעיה כז יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וגו’. הענין העשירי: להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר (שם יח ג) "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו"' וכו'. אולי רס"ג הביא עשרה עניינים כדי לבטא את מעלת תקיעת השופר שיש בזה כגילוי שלמות ומעלה גדולה, ולכן זה מתגלה בעשרה דברים. אולי גם רמז שבתורה גילוי התקיעה בשופר נאמר בג"ש מיוה"כ ביובל לר"ה; שבר"ה לא נאמר שתוקעים דווקא בשופר אלא רק שמשמיעים קול "תרועה", וביוה"כ ביובל נאמר "שופר", וממנו למדים שבזה תוקעים בר"ה (ר"ה לג,ב); שזה נלמד דווקא כך לרמז להדגיש רמז מיוה"כ בשופר, כעין שר"ה ב-א' תשרי ויוה"כ בי' תשרי, כרמז שבכל תקיעת שופר יש רמז ל-י' דברים. אולי אפשר שהעשרה עניינים זה כנגד עשרת המאמרות, שר"ה הוא יום בריאת העולם ולכן מתגלה בו גילוי של עשרת המאמרות של בריאת העולם (וראה ב'מועדי ישראל', 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמעמיד שבתשרי נוצרו המאמרות של בריאת העולם), ולכן בדין בהקשר לבריאת העולם מתגלה בשופר י' עניינים כנגד המאמרות כדי לגלות כפרה וזכות בדין. ובפרט שיש גילוי לחומרת הדין בעולם בגילוי של עשרת המאמרות: 'בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות' (אבות ה,א [ראה הסבר למשנה זו ב'אבות לבנים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]), לכן כנגדם מתגלה בשופר עשרה עניינים לגלות מעלתנו שאנו ראויים כצדיקים בדין. עשרת המאמרות הם: 'בעשרה מאמרות כו'. ואלו הם: בראשית. ויאמר אלקים יהי אור. ויאמר אלקים יהי רקיע. ויאמר אלקים יקוו. ויאמר אלקים תדשא. יהי מארת. ישרצו המים. תוציא הארץ. נעשה אדם. הנה נתתי. ופרו ורבו הוא ציוי וברכה' (הגר"א; אבות ה,א). העניין הראשון של השופר שמביא רס"ג הוא להודיע על תחילת מלכות ה', שהוא ברא את העולם ומולך עליו; זה כנגד המאמר של "בראשית" שזהו היסוד של כל בריאת העולם ('"יְהִי מְאֹרֹת" וגו' - מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ. וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב "אֵת הַשָּׁמַיִם" לרבות תולדותיהם, "וְאֵת הָאָרֶץ" לרבות תולדותיה' [רש"י; בראשית א,יד]). העניין השני הוא שזהו ראשון לעשי"ת, שכך מכריזים לשוב בתשובה, כמו מלך שמודיע על גזרותיו; שזהו כנגד המאמר "יהי אור" שזהו רמז לאור הקדושה, גילוי אור ה', שזה חל בעולם בשמירת מצוותיו ("כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]). העניין השלישי הוא להזכיר מעמד הר סיני, שזה כנגד המאמר "יהי רקיע", שהתחלקו רקיע בשמים מהמים התחתונים, כעין רמז כמו חילוק בין שמים וארץ. שבדומה היתה הפרדה בין שמים וארץ, שזה היה עד מתן תורה, שדרך התורה כעין מחברים שמים וארץ (' ... כך כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, גזר ואמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה, ואמר: התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים; ואני המתחיל, שנאמר (שמות יט כ) "וירד ה' על הר סיני", וכתיב (שם כד א) "ואל משה אמר עלה אל ה''" [שמו"ר יב,ג]). העניין הרביעי הוא להזכיר את דברי הנביאים שזה כנגד המאמר "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה", שנעשה גילוי היבשה בהזזת המים משם, שזה כעין מרמז שאין מקום בו ה' לא נמצא או לא מגיע, כעין שליחת הנביאים להתריע לשמוע בקול ה' בכל מקום, שאי אפשר לימלט מה' (כעין הפס' שמביא: "שמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט". וכמו שמתגלה ביונה הנביא). העניין החמישי הוא להזכיר חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, שזה כנגד המאמר "תדשא הארץ", שהמקדש מרומז בצמחים - יער: 'אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער, דכתיב (מלכים א י, יז) "בית יער הלבנון"? לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב. דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן; וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר (תהלים עב, טז) "ירעש כלבנון פריו"' וכו' (יומא לט,ב). (ועצים גם מזכירים עניין המלחמות, שיש דין שלא לכרות עצים במצור [על מתי חל שלא לכרות עצים במצור, ראה ב'תורת המועדים', 'חובת השמירה על המטעים'; וב'משיב מלחמה' חלק ב' סימן קנ"ז, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). העניין השישי הוא להזכיר עקידת יצחק, שכך גם אנו נמסור נפשנו, זה כנגד המאמר "יהי מארת", שזהו השמש שמאירה בשמים כעין רמז למעמדם של המוסרים נפש על קידוש השם שאורם מאיר גבוה בשמים (וכמו השמש מאירה ומראה את הדרך, וכן הכוכבים מראים את הכיון בלילה, כך עקידת יצחק הראתה לנו את הדרך למסירות נפש; ובפרט כהסבר של האברבנאל ב"והאלקים ניסה" [בראשית כב,א] שניסה זהו שהעלהו לנס, כדגל גבוה להראות לנו את הדרך [ובדומה קצת בראב"ע בשם רס"ג, שזה מלשון נשא - הרים]; שכך זהו כעין כוכב גבוה בשמים שמראה את הדרך). העניין השביעי הוא שכשנשמע את קול השופר נירא ונחרד לפני הקב"ה, זה כנגד המאמר "ישרצו המים" וגו', כעין רמז בבריאת העופות כרמז לעוף פורח באויר, שכך על פחד גדול עד מוות נאמר פרחה נשמתו. העניין השמיני הוא להזכיר את יום הדין הגדול, שזהו כנגד המאמר "תוצא הארץ נפש חיה" וגו', שהאנשים בעולם יתעלו ויתקדשו לעתיד לבא, ולכן כעין יעלה כל העולם ממדרגתו הנמוכה כיום כעין בהמה ביחס למעמדו בעתיד. וכן לעתיד לא יזיקו החיות הרעות. העניין התשיעי הוא להזכיר קיבוץ נדחי ישראל, זה כנגד המאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים" וגו', ששיא מעלת האדם בגילוי צלם האלקים שבו זהו בנ"י בא"י, שכאן עיקר גילוי תו"מ (ספרי, "עקב" מג); וכן כרמז שהאנשים ירדו בדגים ובחיות ולא בבני אדם, כך שלא ישתעבדו ישראל בגלות, אלא יחזרו לארץ למקומם הטבעי. העניין העשירי הוא להזכיר תחיית המתים ולהאמין בה, שזה כנגד המאמר "הנה נתתי", שבזה נאמר: '"לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ" - השוה להם בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם. וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (ט ג) "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי" וגו' "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב", שהתרתי לאדם הראשון "נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל"' (רש"י; בראשית א,כט). כך שיש בזה אמירה של אי המתה, ולכן זה קשור לתחיית המתים - ביטול המתה (יש שהעמידו את המאמר העשירי ב-"פרו ורבו ומלאו את הארץ" [אולם בחז"ל (פסיקתא רבתי,כא)  נאמר כמו בגר"א שהעשירי זה "הנה נתתי". אמנם שם מובא עוד מאמר אחר, אבל זה שיטת המדרש שלא כגמ' (ר"ה לב,א) ש"בראשית" נחשב למאמר] ולפי זה י"ל שבתחיית המתים יקומו רבים, וכך ישראל יתרבו מאוד בעולם).