"ויאמינו אנשי נינוה באלקים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו. ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלקים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מי יודע ישוב ונחם האלקים ושב מחרון אפו ולא נאבד. וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (יונה ג,ה-י). (ראה 'לזמן הזה', תשרי, 'ספר יונה ויוה"כ', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). 'ביום שלישי חזרו כלם מדרכם הרעה אפילו מציאה שאדם מצא בשדות ובכרמים בשווקים וברחובות החזירו לבעלים. ואפילו לבנים של גזל שבנו בפלטין של מלך סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם. וכל כרם וכרם שהיו בו שתי נטיעות או שני אילנות מן הגזל עקרון והחזירום לבעליהן. וכן בגד שהיו בו שתי פקעיות של גזל קרעו הבגד והחזירו. עשו משפט וצדקה, וכל עבירה שבידו מתודה ומקבל עליו דין תורה, אם סקילה סקילה אם שרפה שרפה. ואפילו מכר אדם לחברו בית חורבה ומצא בו ממון ... מה היה עושה הדיין? בקש שטר של אותה חורבה ומצא ל"ה דורות, ומצא יורש לאותו האיש שהטמין אותו ממון והחזירו לבעליו' (ילקו"ש; נ"ך רמז תק"נ). חז"ל מביאים חמשה פרטים מה היו אנשי סדום מחזירים כדי להחזיר את הגזלה: החזירו מציאה שמצאו בחוץ, לבנים בבניין, נטיעות בכרם, חוטים בבגד, מציאה של ממון בחורבה. נראה שחז"ל הביאו חמשה אלו כרמז שאנשי נינוה עשו תשובה כאילו זה כראוי, ולכן עשו כעין תשובה כדין תורה, ולכן זה חמשה כנגד חמשה חומשי תורה; אולם תשובתם היתה שלא כראוי, שתשובה שכזו לא יכולה להחזיק, שלכן חז"ל תיקנו את תקנת השבים כדי שישובו בתשובה: 'ועל המריש הגזול שבנאו בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים' (משנה; גיטין ה,ה), 'מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים. שֶׁאִם אַתָּה מַצְרִיכוֹ לְקַעְקֵעַ בִּירָתוֹ וּלְהַחְזִיר הַמָּרִישׁ עַצְמוֹ, יִמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה' (ברטנורא). לזה רמזו חז"ל שעשו תשובה כאילו זה כראוי, כאילו זה כרצון ה' כמתגלה בתורה; אולם זה היה באמת תשובה של רמאות, שאי אפשר לעמוד בזה במשך זמן, כך שזה רק עשיה זמנית כדי להנצל, ואין זו תשובה כרצון ה'. חמשת הדברים כעין רומזים לתורה: מציאה זה כרמז לספר בראשית בו יש את בריאת העולם, כל הנמצא בעולם, לזה רמזו במציאה כרמז ללשון נמצא, כל המציאות שהאדם מוצא בעולם, שה' ברא. וכן כרמז לאבות (שעליהם מסופר בבראשית) שהפיצו ברבים את שם ה' שהיה נסתר ולא ידוע ברבים עד האבות, שאז כעין הרבים מצאו זאת (נפגשו עם גילוי שם ה'); שזהו מציאה ובציבור (בחוץ). לבנים בבניין כרמז לספר שמות בו שעבדו מצרים את ישראל לבנות בניינים; ורמזו בפלטרין של מלך כנגד שבנ"י בנו למלכות מצרים: "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" (שמות א,יא). נטיעות ואילנות בכרם כנגד ספר ויקרא, בו נאמר על העבודה במשכן, והמקדש הוא המשך המשכן, ועליו נאמר כרמז ביער בשל כעין נטיעה ואילנות: 'אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער, דכתיב (מלכים א י, יז) "בית יער הלבנון"? לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב. דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר (תהלים עב, טז) "ירעש כלבנון פריו"' (יומא לט,ב). פרימת חוטים בבגד כנגד ספר במדבר שבו מסופר על מסעות ישראל במדבר שעל זה נאמר שלא בלו בגדיהם: "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" (דברים ח,ד). (אז מובא שעשו משפט וצדקה והתוודו על העברות, כגילוי של שלוש, כרמז שיש שחילקו את ספר במדבר לשלושה ספרים, שזה כך כדי לחלק בין חטאי ישראל [שבת קטז,א], ולכן נאמר שקיבלו עונש סקילה ושריפה זה שני דברים של עונש, כרמז לשני חלקים בספר במדבר שבהם נאמרו חטאי ישראל). [בנוסף אפשר שבגד עם שתי פקעיות של גזל זה כנגד ספר ויקרא, שהעולם נברא ממקום המקדש (יומא נד,ב), וכן המשכן כנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), ונאמר על בריאת העולם עניין שתי פקעיות: 'ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו, שנאמר "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו"' (חגיגה יב,א). וכרם עם נטיעות ואילנות זה כנגד ספר במדבר, שם לא היה גידולים וצמחים אלא חיו ע"פ חסד ה' שנתן להם את המן]. מציאה של ממון בחורבה רומז לספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ, שאז הכנענים הטמינו ממון בבתים: 'תני רבי שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות' (ויק"ר יז,ו). הזמן שמובא שמצאו שטר ירושה זה ל"ה דורות, כרמז שיחד עם הבעלים שעכשיו זה ל"ו, כעין רמז שעשו תשובה לחזור לה', כאילו הם צדיקים גמורים, ולכן זה נרמז ב-ל"ו רמז לל"ו צדיקים שבכל דור (סוכה מה,ב). אולי דרשו חז"ל את חמשת הדברים בשל שיש חמשה פס' בתשובת נינוה, ועליהם הסמיכו את הדברים: "ויאמינו אנשי נינוה באלקים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם" הקריאה היא בציבור בחוצות, ולכן רומז למציאה שמצאו במקומות בחוץ. "ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר" שהגיע הדבר לארמונו של המלך, רמז לפלטרין של המלך, רמז לאבני הבניין. "ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו" רמז לצמחיה (לא ירעו ולא יטעמו), שזהו רמז לנטיעות ואילנות בכרם. "ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלקים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" התכסו בשקים רמז לבגדים שפרמו. "מי יודע ישוב ונחם האלקים ושב מחרון אפו ולא נאבד" רמז לישוב שלא יחרב שזהו רמז לחורבה, וכן "מי יודע" כרמז שחיפשו את השטרות לדעת אחורה מי היו הבעלים. על תשובתם של נינוה אמרו חז"ל: 'אמר רבן שמעון בן לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? רבי חונה בשם ר"ש בן חלפותא: העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ; והוון אילין געיי מן הכא ואילין געיי מן הכא. אמרין: אין לית מתרחם עלינן, לינן מרחמין עליהון, הה"ד (יואל א) "מה נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר" וגו'' (יר' תענית ב,א). עגלים זה בקר, וסייחים זה סוסים וחמורים (כמו שפירש קרבן העדה), כך שיש שלושה, וזהו כנגד הנאמר "הבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה", שיש כאן שלושה דברים: בהמה, בקר וצאן, לכן רמז לשלושה (והכניסם בשנים [עגלים וסייחים], כנגד שבקר וצאן זהו בהמה, ולכן כעין שיש פירוט של שנים). ולמד "האדם והבהמה" כרמז שהגילוי בבהמה זה כעין באדם, שקודם נאמר על הצום: "ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם" שזהו גדולים וקטנים, כך גם בצום של הבהמות זה מתגלה בגדולים וקטנים, שכך עשו להם צום, שלא ינקו מאמותיהם. או שלמדו שנאמר: "האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו", שכיון שנאמר שלא יטעמו מאומה אז ברור שלא ירעו (שבמרעה אוכלים), למה נאמר שוב? לכן למדו כרמז שבא לגלות שאמר שלא יטעמו זה חל על האכלת הבהמה אבל לא באכילה במרעה אלא באכילה אחרת, וממילא כוונתו באכילה של העגלים והסייחים שלא יאכלו ביניקה. ועל כולם נאמר "ויקראו אל אלקים בחזקה", כעין שגם הבהמות געו בהקשר שה' ימחל, שזהו שאנשי נינוה אמרו שהבהמות יסבלו ויגעו עד שה' ימחל. (אולי אמר בעגלים וסייחים כדי לרמז שעשו תשובת רמאות היפך מהנכון לעשות, לכן כיון שמדובר על היום השלישי אז רמז כנגד זה דבר שיש לטפל בו שלושה חודשים, שזהו 'עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן' [ב"מ כח,ב], לכן רמז כרמז לשלוש שלא טיפלו בהם [אמנם זה שלושה ימים  וזה שלושה חודשים, אבל זה כרמז בגילוי של שלוש]). אולי רמזו דווקא בסייחים ועגלים, כרמז שזה כנגד שאנשי נינוה היו רוצחים רבים, כמו שמובא בנחום: "הוי עיר דמים כלה כחש פרק מלאה לא ימיש טרף. קול שוט וקול רעש אופן וסוס דהר ומרכבה מרקדה. פרש מעלה ולהב חרב וברק חנית ורב חלל וכבד פגר ואין קצה לגויה יכשלו [וכשלו] בגויתם" (נחום ג,א-ג). לכן רמז בסוסים כאותו פרש שרוצח בחרבו, ועגלים כרמז לעגלה ערופה שזה על נרצח שנמצא שרצחוהו, שכך מרמז שהיו רוצחים רבים (ולא ידעו מיהם), שעל זה ביקשו אנשי נינוה לכפר. או פרים כרמז לעבודה קשה שאדם עובד בהם בשדה, וסוסים כרמז לסוס המלך, שכולם עשו כך, מבית המלך ועד אנשי העבודה בשדה. או כרמז שהצהירו בשקר שזה כאילו לתיקון העולם למלכות ה', שזהו עגל כרמז לתיקון עולם חזק (כשור שעובד חזק בשדה לתיקונו), וסוס כרמז למלך, למלכות ה'. בספר יונה יש שלושה שעשו תשובה: אנשי האוניה, יונה (במעי הדגה) ואנשי נינוה. אולי זה כרמז שיונה התנבא מכח המקדש: 'א"ר יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש' וכו' (יר' סוכה ה,א), וכן יונה לא רצה להתנבאות על נינוה כדי שלא יגרם חורבן המקדש (ראה 'מועדי ישראל', 'סירובו של יונה הנביא להתנבא על נינוה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שאולי יש בזה רמז למקדשים שלא יחרבו אם לא יחטאו בהם. בית ראשון נחרב על שלושת העברות החמורות (יומא ט,ב), זה רמוז בתשובת המלחים שבתחילה פנו לע"ז שלהם (יונה א,ה). בית שני נחרב על שנאת חינם [רעה בין אנשים] (יומא שם) שזה כרמז בתשובת יונה על שלא רצה ללכת להתנבאות על נינוה ולהצילם. ותשובת נינוה מדרכם הרעה, שבזה ניצלו מחורבן, כרמז שבית שלישי לא יחרב כיון שקשור בתיקון עולם. (אולי גם כרמז לאבות שהם יסדו את תיקון העולם. שתשובת המלחים בים זה כנגד אברהם שקשור לתיקון עולם לאחר עשרה דורות מהמבול: 'עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל [עליו] שכר כולם' [אבות ה,ב]. יונה בדג שבדר"כ אין שם יכולת לחיות, כנגד יצחק שעלה לעקידה למיתה. תשובת נינוה כנגד יעקב שצאצאיו יתקנו את כל העולם).