"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" וגו' (דברים כו,א-ב). '"והיה כי תבוא אל הארץ", (אין "והיה" אלא מיד. "כי תבוא אל הארץ”) עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ. "אשר ה' אלקיך [נותן לך”. רש"א: פרט לעבר הירדן, שנטלו מעצמם]. "וירשתה וישבתה בה", (מה שתירש - תכבש ותשב.) [בשכר שתירש, תשב]' (ספרי). '"והיה כי תבוא”. בפ' ערלה (ויקרא יט כג) ובפ' נסכים (במדבר טו ב) כ' "כי תבואו", ולא נאמר "והיה"! ובספרי: "עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנוס לארץ". ודרשו, כאלו אמר הכתוב, מפני מה תבוא אל הארץ? בשביל שעתידים אתם לקיים מצות הביכורים. ובנוסחא הישנה "אין והיה אלא מיד". אין הפי' שתכף בבואם אל הארץ נתחייבו בביכורים, שהרי נאמר "וירשתה וישבת", שהוא אחר הכבוש והחלוק! אלא פירושו: דלא כערלה שלא נתחייבו בהנטוע כבר, ולא כחלה שלא נתחייבו רק מהעיסה שלשו; אבל הביכורים נתחייבו מכל שנתבכר בידם, אף ממה שמצאו זרוע ונטוע. וגם יש לפרש: אחרי שמצות הביכורים נכתבה סמוך לפ' עמלק, ושם כתיב "והיה בהניח". והייתי אומר שגם מה שאמר כאן "וישבת בה", היינו ישיבת בטח במנוחה, ורק אז יתחייבו בביכורים; לזה נאמר "והיה", ללמד שמיד אחר החלוקה נתחייבו בביכורים. "וירשתה וישבת בה”, "ירושה" הוא הכבוש, כמ"ש "עלה רש" (דברים א כא). ו"ישבת" הוא החלוקה. ובספרי: "בשכר שתירש תשב". פי': שלא היה להזכיר כלל הכבוש, אלא לומר שבזכות שבטחו בה' והתיצבו למלחמה, בשכר זה כבשו וחלקו' (התורה והמצווה). ראה ב'תורת המקרא' “כי תבוא" [א], למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שהסביר ש'עשה מצוה' הכוונה לקבל על עצמך לעשות את המצווה, והראה בדומה לזה במקומות אחרים בחז"ל. אולי אפשר שכאן חז"ל התבטאו בלשון עשיה (שלא כשני המקומות של המצוות שהתחייבו דווקא מהארץ ואמרו בהם חז"ל: 'קבל עליך עד שלא תבא לארץ') לרמז שמעבר למצוות ביכורים שתקבל על עצמך ובזה תזכה להיכנס לארץ (כשאר המצוות שנאמר בהם כך), כאן נרמז על עוד מצוה שאם תעשה תירש את הארץ בזכותה, שזהו שתצא בצבא להילחם ולכבוש את הארץ, שזהו הסיום בספרי: 'בשכר שתירש, תשב', וזה מצוה שחלה מיד עכשיו בכניסה לארץ, להילחם לרשת את הארץ, ועל זה אמרו 'אין "והיה" אלא מיד – "כי תבוא אל הארץ”, עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ', שמה שנרמז שיש מצוה שתבוא להילחם על הארץ, תלחם לרשת אותה, זו המצוה 'האמורה בענין' כאן, שזהו הנאמר בפס' "וירשתה וישבת בה", שתבוא לרשת את הארץ. לכן נאמר לשון עשיה וכן נאמר מיד, כי במלחמה על הארץ זה עשיה עכשיו מיד (עוד קודם שתכבשו את כל הארץ ותשבו בה כמו בביכורים), מיד כשאתם נכנסים ומתחילים לרשת את הארץ, חלה המצוה. אולי אפשר שדברי הספרי באים לרמז על תהליך תחילת הביכורים: 'כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים' וכו' (משנה ביכורים ג,א). שעל זה אמר: '"והיה כי תבוא אל הארץ", אין "והיה" אלא מיד', שאין הכוונה שמיד כשתבואו לארץ תפרישו ביכורים, אלא מסביר מדוע נאמר בתורה "והיה", שזה לשון מיד, אבל לא חל על הנאמר שיבואו לארץ, כיון שנאמר בפס' חלוקה וירושה, שזה אומר שרק לאחר 14 שנה התחייבו בביכורים, אלא חל על המשך: “ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך" (פס' ב), שמיד לאחר שתירש ותשב ותטע בשדך ויחלו לצאת פירות, מיד תרד לשדך עוד בתחילת יציאת הפרי כשהוא בוסר או פג ותסמנו. שלא לחכות ולנוח עד שיגדלו קצת הפירות (שאז אולי לא ידע מי היה הראשון), אלא מזרזת התורה שמיד בהתחלה יש לרדת ולמצוא את הביכורים ולסמנם ולקורא להם בשם. (ובפרט ש'סתם ספרי – ר"ש' [סנהדרין פו,א], ולשיטת ר"ש: 'ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע' [משנה שם], שקריאת שם זה לאחר שגדלו להיות פרי ממש ותולשם; לכן מזרזת התורה שאע"פ שלא מתקדש בהתחלה, בכ"ז מיד ירד לשדהו כדי לסמן את הביכורים שגדלו ראשונים). אולי אפשר שכאן נלמד שירושת הארץ ('שבשכרה תכנס לארץ') קשורה לביכורים (שבה נאמר), שמביא לה' את הביכורים כביטוי שהארץ של ה' ונתנה לנו, ואף מכריז זאת בקולו: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (פס' ג), שמדגיש שבאנו לארץ בזכות שה' נתן לנו; זה קשור לירושת הארץ. מעבר לכך שלא ראויים להיכנס אם שוכחים את ה', יש בזה גם רמז כמתגלה בדורנו, שמי שבא לארץ בלא צד אמוני, אין לו ירושת הארץ באמת. כמו שרואים שגם כאלו שהיו מכריזים על מעלת ישוב הארץ והשקיעו בזה מאוד, אבל לא באו עם אמונה בה' (כמו הקיבוצים וכדו'), בסוף התייאשו ומוותרים כיום על הארץ בקלות לאויבים. אולי כרמז בנוסח ה(ישן ב)ספרי: 'מה שתירש - תכבש ותשב', שלא מספיק להיכנס לארץ ולרשת אותה, אלא צריך לכבוש כראוי, ולהתחזק בישיבת הארץ; שמי שלא יושב חזק בארץ מגיע לכלל יאוש מהמלחמה באויבים (שמתמשכת הרבה זמן, ואין לו כח אמונה כדי לעמוד בכך זמן רב), ובפרט אם לא כבשו כראוי והשאירו צוררים רבים, הם מזיקים בלי סוף (כטרוריסטים וכשאר הערבים שמתנהגים באלימות לגרשנו), וזה מגביר את היאוש במי שלא מתאזר באמונה, בשליחותנו לקיים את דבר ה'.