עשרת ימי תשובה מתחילים בר"ה ונגמרים ביוה"כ, כשבר"ה הדין מתחיל ונחתם ביוה"כ: 'ר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" … ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ' (ר"ה טז,א). בזמן זה של עשי"ת ה' קרוב אלינו, ואפילו ליחיד (שם יח,א). נראה שזמן זה של עשרה ימים הוא כנגד ניסיונותיו של אברהם אבינו שהתנסה עשרה ניסיונות, שבזה גילה בעולם בצורת שיא את ההליכה אחר דבר ה'; שזה כעין כנגד עשרת הדברות שבהם כל התורה (יר' שקלים ו,א) שהיא ההליכה אחר דבר ה', שזה ניתן לנו מכח שה' בחר בנו שזה מכח הבחירה באבות (שה' בחר בהם ובזרעם אחריהם). אולי לכן נרמז על הדין בר"ה בפס' “היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", כעין רמז לנאמר "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא) [שנאמר יצירה ועשיה]; וזה החל להתגלות באברהם שה' בחר בו ("אשר בחרת באברם" [נחמיה ט,ז]), שזה ההתגלות של היצירה שה' יצר (את עם ישראל), שלכן התגלה במציאות שהוא הנבחר לגילוי שם ה'. לכן ההתגלות באברהם זהו השורש לגילוי עבודת ה' של בנ"י, ולכן כנגד זה נידונים בעשי"ת (וע"פ דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'מועדי ישראל' מאמר 'ר"ה יום הדין האוניברסלי', שהדין ביוה"כ זה דווקא לבנ"י, זה יותר מתחזק – שעשי"ת קשורים דווקא לגילוי בנ"י, כמו שהתגלה מאברהם. לכן אולי שתי הסיבות ליוה”כ זהו מילת אברהם והורדת הלוחות השניים, שזהו כרמז שזה גילוי של אברהם וממנו מתגלה התורה אצלנו, ולכן מתגלה בעשרה [שזהו מילת אברהם הוא אחד מעשרת הניסיונות, והורדת הלוחות השניים בהם יש את עשרת הדברות]). אולי לכן יש מצוות שופר בר"ה ויש מצות שופר ביוה"כ ביובל, ולומדים זה מזה את הדינים של התקיעות (ר"ה לג,ב-לד,א), כרמז לגילוי של עשי"ת (בין ר"ה ויוה"כ) בקשר לניסיונות אברהם, שהאחרונה היתה עקידת יצחק, ולכן זה מתגלה בשופר: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (שם טז,א). שזהו גילוי של האבות ושלנו כהמשכם, שממשיכים מכוחם, ולכן מתגלה כאילו גם אנחנו עקדנו את עצמו כיון שזה ממשיך ומתגלה בכוחנו כהמשך הגילוי ממעשה האבות. בעשרת הניסיונות (יש כמה וכמה דעות מה היו הניסיונות), הניסיון הראשון היה "לך לך" והניסיון האחרון היה העקידה (ע"פ שיטת הרמב"ם [פירוש המשניות לרמב"ם; אבות ה,ג]), ובשניהם יש מעלה מיוחדת של קושי, שלכן יש בהם מעלה מיוחדת, כמו שביטאו זאת חז"ל שבשניהם יש חביבות מיוחדת: 'אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב "לֶךְ לְךָ", ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה; ממה דכתיב (בראשית כב, ב): "אל ארץ המוריה", הוי השנייה חביבה מן הראשונה' (ב”ר לט,ט). לכן כנגד זה יש מעלה מיוחדת ביום הראשון וביום האחרון של עשי”ת, שזהו ר”ה ויוה”כ (ר”ה מהתורה זה יום אחד). יש שהעמידו שהניסיון הראשון הוא: 'אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש' (ברטנורא; אבות ה,ג), ממילא בשני המקרים – בראשון ובאחרון היתה מסירות נפש, לכן מתגלה בהם ימים של קדושה שמעבר לזמן הרגיל, כמעל הטבע הרגיל. כנגד עשרת הניסיונות ניתנו לנו עשרת הדברות, לכן גם בהם נרמז (ור"ה זמנו נקבע ע"פ בריאת העולם, שנברא בר"ה, ובריאת העולם נעשתה בעשרת המאמרות [ראה בהרחבה 'מועדי ישראל', מאמר 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]; ועשרת הדברות הם כנגד עשרת המאמרות: 'נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם' [פסיקתא רבתי, כא]. לכן יש גילוי בדברות כנגד הזמן של ר"ה שקשור לבריאת העולם במאמרות) – הדברה הראשונה היא "אנכי ה' אלקיך", לכן בר"ה ה' דן את עולמו כגילוי של אלוקותו. ויש עוד יום של ר"ה (שהרי יש יומיים ר"ה), שזה כנגד שהדברה השניה היא: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שזהו (בעקיפין) גם גילוי שה' הוא האלקים, ולכן יש בו כהמשך מהדברה הקודמת, ולכן גם בר"ה מתגלה כהמשך של יום נוסף בגילוי ר"ה. וכן כרמז שע"י מעשינו (עליהם אנו נידונים בר"ה) יתוקן כל העולם, ויתבטל הע"ז בכל העולם; וכל התורה כנגד ע”ז ('מגיד הכתוב שכל המודה בע”ג כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים, וכל הכופר בעכו”ם מודה בכל התורה' [ספרי; במדבר טו,כב]), ואנו נידונים על מעשינו בתורה, לכן יש מזה גילוי של דין ר”ה ביום השני כנגד "לא יהיה” (ו"לא יהיה" זהו מעשינו, שלא נעבוד ע”ז, שכך יו”ט שני של ר”ה נעשה בעקבות מעשינו, שקבענו את ר”ה ליומיים, שהרי מהתורה ר”ה הוא יום אחד). (וה' השמיע את שתי הדברות הראשונות לכל ישראל, שבזה שמעו כולם את דבר ה' [אמנם זה מחלוקת בחז”ל מה ה' השמיע לישראל, ראה 'תורת המועדים' מאמר 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א], ולכן כנגד זה מתגלה בשני הימים הראשונים ר”ה שבו דנים על מעשינו בעולם, על שמיעתנו בקול ה'). או שבלוחות הברית יש חמש דברות מול חמש דברות, שכך כנגד "אנכי" יש את "לא תרצח", כיון ששניהם קשורים: 'כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב "אנכי ה' אלקיך" וכנגדו "לא תרצח", מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם – מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות; לאחר זמן כפו לו איקונותיו, שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך; כך, כל מי שהוא שופך דמים מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנ' (בראשית ט ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ - כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"' (מכילתא; שמות כ,יג). ממילא בדברה שכעין המשך יש גילוי כעין של הקב"ה דרך האדם, לכן זה מתגלה בר"ה ביום השני שמתגלה שה' הוא האלקים בהתגלות דרך האדם, שזהו שה' דן את האדם בר"ה; וכן הדין של יומיים ר"ה זה בשל שקבעו ע"פ הראיה וכן נוצר שלפעמים חגגו יומיים (ביצה ד,ב-ה,א), כך שזה בשל האדם – עדותו על התחדשות הלבנה, שזהו גילוי באדם שמכח זה נעשה יומיים ר"ה שבו מתגלה שה' הוא האלקים. וכן היתה בעיה בר"ה שלא ידעו מתי נקבע ר"ה בשאר המקומות (שלא יכלו להודיע בשל החג) ולכן חגגו גם בא"י יומיים (שם), כך שזה קשור לאדם. הדברה האחרונה היא "לא תחמוד" שזה נעשה ע"י שאדם יודע שמה שיש לו זה שלו, ומה ששל חברו זה לא ניתן לו: '"לא תחמוד" – אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה: איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?. ועתה אתן לך משל. דע: כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא רואה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד המשוגעים, שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף בהם בשמים, כי לא יתכן להיות זה, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אע״פ שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לאמר לו שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל שידע כי אשה יפה או ממון, לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת: "יתננו חלקו" (קהלת ב׳:כ״א). ואמרו חכמים: חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא. ובעבור זה המשכיל לא יקנא ויחמוד. ואחר שידע שאשת רעו אסרה לו השם, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן הוא שמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע מה שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותו ותחבלותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו' (ראב"ע; שמות כ,יג). כך שבדברה זו יסודה בכך שהאדם מקבל ע"פ מה שקבעו לו משמים, ולכן כנגד זה ביום האחרון של עשי"ת זהו יוה"כ בו נחתם דינו של האדם, מה יבוא עליו, מה ינתן לו ויהיה שלו (בחייו ובממונו). יוה"כ מתחיל מבעוד יום – קצת לפני תחילת היום העשירי, וכן יש מצוה לאכול בתשיעי ונחשב כאילו התענה גם בתשיעי כך שתשיעי הוא כעין קשור ליוה"כ: 'לכדתניא: (ויקרא כג, לב) "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", יכול יתחיל ויתענה בתשעה? ת"ל "בערב", אי בערב יכול משתחשך? ת"ל "בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום … דתני חייא בר רב מדיפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה", וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי' (יומא פא,ב). אולי זה נרמז שהדברה התשיעית היא "לא תענה" שזהו עניין של עדות בדין (ועל סמך זה קובעים את הדין), לכן זה קשור ליוה"כ שהוא סיום הדין של עשי"ת; וכן כרמז שאנו נידונים על מעשינו בעולם, שזהו (המצוות) מעשי עדות לגילוי שם ה': “ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל" (ישעיהו מג,יב). ע"פ ההקשר של חמש דברות מול חמש דברות, הדברה של כיבוד הורים היא הקשורה לדברה האחרונה, ולכן זהו שכעין לפני הסוף יש הקשר ליוה"כ שבו יש את סיום הדין, ובכיבוד הורים נאמר שכר (כעין שמגיע ע”פ דין): “כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך" (שמות כ,יא); וכן כהבאת רחמים לדין על ישראל, כרמז שה' הוא אבינו: "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א), ולכן שירחם עלינו כרחם אב על בנים (וכן כרמז שה' דן אותנו ומביא לנו חיים, כעין הההורים שהביאו את בנם לחיי העולם). ה' הכה את מצרים בעשרת המכות, והם כנגד עשרת הדברות ('עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים' וכו' [פסיקתא רבתי, כא]). ולכן מתגלה גם במכות מצרים, שהמכה הראשונה היתה מכת דם, שהוכה היאור שהיה אלוהי מצרים, כרמז שבר"ה מתגלה שה' הוא האלקים (האמיתי) [ויש עוד יום של ר"ה, כנגד מכת צפרדע שגם היא בהכאת היאור – אלוהי מצרים], ויש גילוי של דם (שזה כרמז למיתה, כדם שזורם בשפיכות דמים, או כרמז לחיים – כהוצאת דם לבריאות בהקזת דם) ומוות (של הדגה [שמות ז,כא]) וממון (שהמצרים היו משלמים לישראל בשביל לשתות מים: ' … וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים; מכאן העשירו ישראל' [שמו"ר ט,י]), שזהו כרמז לדין של ר"ה שנידונים על החיים ועל הממון. יוה"כ כנגד מכת בכורות, שהיא המכה האחרונה – כחתימה סופית של המכות, בו מתו בכורי מצרים – האנשים והבהמות, לעומת בנ"י שאפילו לא נבח עליהם כלב (שמות יא,ד-ז), ובעקבותיה יצאו אז ממצרים לחירות ובממון רב, שזהו כרמז לחתימת הדין של יוה"כ על האדם. יה"ר שנזכה לכתיבה וחתימה טובה.