"וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט,כג-כה). בפרשיה זו של מצוות ערלה נרמז גם מצוות נטיעת נטיעות (כחלק מכלל מצוות ישוב א"י): “[ו]כי תבואו אל הארץ ונטעתם”. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: "ונטעתם כל עץ מאכל”. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם' וכו' (תנחומא "קדושים" סימן ח). ויותר מזה מובא בויק"ר: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו"? "ובו תדבקון" וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור", וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד: "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). בנטיעות בארץ מתחברים לשכינה, שזהו ממעלת ישוב א"י שבה שרויה השכינה, לכן גם בארץ מתגלית הנבואה מכח השכינה (מו"ק כה,א. מכילתא; שמות יב,א), לכן סמוך לזה נאמר: "לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו" (פס' כו), שבזה רמז לאכילה, כעין שמירת ערלה ואכילת נטע רבעי בקדושה בירושלים, וקשר לנבואה ממעלת א"י, שכוונת הפס' הוא: '"לא תאכלו על הדם" – להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סנהדרין סג): אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה. "לא תנחשו" – (סנהדרין סו) כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך. "לא תעוננו" – ל' עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פלונית קשה לצאת' (רש"י). שזהו כעין שלא לאכול מבהמת חולין טרם תצא נפשה, כעין שלוש שנות ערלה שלא לאכול (ובפרט שטעמו ע"פ הראב"ע: 'וידוע, כי פרי הבא עד שלש שנים אין בו שום תועלת ומזיק' וכו' [ראב"ע על הפס'], שמזיק לבריאות האדם, שזהו כעין כנגד שאוכל בשר בהמה בהיותה חיה שזהו כמזיק לבריאות הבהמה, שהיא עדיין חיה ולכן כעין מזיק לבריאותה בזמן אכילתו), ושנה רביעית זהו נטע רבעי, שזהו כעין שלא יאכל בשר קדשים לפני זריקת דמים, שלאחר זריקת הדמים זהו אכילת קדשים כראוי בירושלים כמו שאוכלים נטע רבעי בקדושה בירושלים. ולזה מצטרף בפס' לא לנחש ולא לעונן, לא ללכת אחר כל מיני מקרים שקורים ולחזות בזה את העתיד, אלא אם רוצים לדעת את העתיד האמיתי יש לפנות לנביא, שזהו שיש קשר לשכינה שמביאה נבואה בא"י (ניחוש זה ע"פ פיתו שנפלה לו או צבי שהפסיק את דרכו, שזה נעשה לאדם, ועינון זה ע”פ הזמן שזה חיצוני לאדם; כנגד שבשביל לקבל נבואה צריך את מעלת הנביא בעצמו כדי שתשרה עליו שכינה, וכן את מעלת א"י שזה חיצוני לאדם). אולי גם רמז שנאמר ערלה וזה כרומז כעין קשר לערלה – רמז לברית המילה: 'רב הונא בר קפרא אמר: ישב אברהם אבינו ודרש: נאמר ערלה באילן ונאמר ערלה באדם, מה ערלה שנאמר באילן מקום שהוא עושה פירות אף ערלה שנאמר באדם מקום שהוא עושה פירות' וכו' (ויק"ר כה,ו). ונאמר על ברית המילה של אברהם שזה השפיע לנבואתו: '"ויפול אברם על פניו" – ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד, ורוה"ק נצבת עליו' וכו' (רש"י; בראשית יז,ג). כך כעין רמז לגילוי שכינה בא"י (שיש דין ערלה כעין רמז למילה שקשורה לנבואה שבאה מהשראת שכינה). (אולי שלוש שנות ערלה, כנגד ששלושה ימים ראשונים לאחר הברית זה הכאב הכי גדול, שאין לו כח לעשות כלום, ולכן כעין ערלה שלא משתמשים בה). כח השכינה בא"י מקשר את האדם לקדושה, מחברו לה', ולכן דווקא בארץ יש את הנבואה, וכן עיקר תו"מ זה בא"י (ספרי "עקב", מג); לכן נרמז כאן בערלה רמז לגילוי תורה באדם (שהרי בנטיעות בא"י אדם דבק בשכינה, שזהו גילוי ה', וגילוי שם ה' בעולם מתגלה ע"י התורה): '"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל". הה"ד (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (ויק"ר כה,א). '"ונטעתם וערלתם", הכתוב מדבר בתינוק. "שלש שנים יהיה לכם ערלים", שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר. "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש”, שאביו מקדישו לתורה. "הלולים לה'”, מהו הלולים? שבשעה שהוא מהולל להקדוש ברוך הוא. "ובשנה החמישית תאכלו את פריו”, משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה. מכאן ואילך, "להוסיף לכם תבואתו”' (תנחומא “קדושים" סימן יד). אולי אפשר כרמז ששלוש שנים ראשונות כנגד שלושת האבות, שבהם עדיין לא התגלה עם בנ"י, אלא זה הבסיס ממנו יצאו בנ"י, ולכן כעין לא אוכלים את הפרי אז, שעדיין אין את גילוי עם ישראל. בשנה הרביעית נאכל בקדושה בירושלים, כרמז למתן תורה, שהתקדשו אז (והשכינה עברה מסיני למשכן, ומשם למקדש בירושלים). ובחמישי והלאה נאכל כחולין, כרמז לתיקון כל המציאות הגשמית בעולם ע"י בנ"י (ותיקון העולם זה בעיקר בא"י, כמו שבשנה החמישית נאכל וזה מגידולי הארץ, שמדאורייתא אין ערלה בחו”ל, אלא ערלה בחו"ל זה דין דרבנן; אולי כרמז שמדרבנן ממשיכים מהמצוה שיש בא"י שיהיה גם מצוה בחו”ל, כמו שמא”י מממשיכים תיקון לכל העולם). כיון שבנטיעות בארץ יש השראת שכינה ודבקות בה', ממילא מובן שבנטיעות בארץ וישובה מקרבים את הגאולה, שאז יהיה השראת שכינה ודבקות בה' בשלמות: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז), וזהו: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). אולי רמז בפס': "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", שאז תבוא הגאולה, ובזה יבוא סיום לסדר ההתגלגלות בעולם; שהחל ב-"וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל", שלוש גלויות שירדו ישראל מהארץ ולא היו בה כדי לאכול מפירותיה, שזהו גלות מצרים, גלות בבל וגלות אדום. ואז בגאולה השלמה כשחוזרים לארץ: “ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'”, שזה נאכל בירושלים, שעולים ואוכלים שם, כעין שעולים לארץ הקדושה (שכל הארץ כעין מקופלת תחת ירושלים), וכך מביאים לקידוש כל העולם ("כל פריו”), שכולם יעלו לירושלים (כאכילת נטע רבעי) ויבואו להתחבר לקדושה, ולהלל בכך את ה', שהוא האלקים האמיתי ורוצים להתחבר אליו: ”והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ב-ג). "ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם", אח"כ יהיה עוד תוספת (“להוסיף” וגו'), שזהו תחיית המתים, וכן: 'אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא (ישעיהו סד, ג) "עין לא ראתה אלקים זולתך"' (סנהדרין צט,א). (ראה עוד על מעלת הנטיעות בארץ, ועל מעלת פירות א"י, ב'לזמן הזה', שבט, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א).