"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" וגו' (דברים כו,א-ב). '"והיה כי תבא אל הארץ" – אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ״ו) "אז ימלא שחוק פינו" וגו׳' (אור החיים). (ראה 'בשערי הארץ' בפרשתנו למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). בפשטות זה מברר כמה מעלה גדולה וחשובה יש לא"י שעלינו לשמוח בישיבתנו בה. אולם אולי זה גם מברר שא"י היא מקום גילוי התורה, בה התורה מתקיימת בשלמותה (ספרי "עקב", מג), ולכן כיון שיש בה חיבור גמור לתורה יש בה גם גילוי של שמחה, כיון שהתורה קשורה בשמחה, שיש לקיים את התורה בשמחה; כמו שמבררת התורה לקראת סוף הפרשה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח,מז). וכך מביא הרמב"ם בהלכה: 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא'ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב”' (הל' שופר וסוכה ולולב; ח,טו). לכן בא"י יש גילוי של שמחה. וכן בא"י שורה השכינה (“ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא,יב]), והקרבה לה' קשורה לטוב ושמחה, כיון שמה' יוצא הטוב לכל העולם, שהוא מקור הטוב, ומה שבא רע לעולם זה בשל חטאינו: 'ת"ר: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא' (ברכות לג,א). בפשטות שם את עקבו (ולא ידו) כיון שזה הכי קל כדי שהנחש יצא וינשכהו (שלא צריך להתכופף אלא רק לשים רגלו בקלות); אולם נראה שבה לומר בכך שאין בו חטא ולכן אינו מפחד להינזק (כמו שאמר לתלמידי ביהמ"ד שהחטא הוא שמזיק), לכן שם את עקבו כרמז שאין בו כלל חטא, אפילו לא אותם חטאים קלים שנחשבים כמעשי עקב, ולכן ראוי שיהיה לו רק טוב, כנאמר בפס': “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך" (דברים ז,יב). '"והיה עקב תשמעון" – אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. "ושמר ה'” וגו' – ישמור לך הבטחתו' (רש"י). לכן בא"י שהיא מקום השכינה, שמחוברת לקב"ה יש גילוי של שמחה, כיון שבמהותה אין את הצער שבא מהחטא. שזה בכל דבר ובפרט בגילוי שבצומח, שהעונש על חטא עץ הדעת נאמר בצמיחה ואכילה: “ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם" וגו' (בראשית ג,יז-יט), שכך בביכורים זה מהצומח ולאכילה; ומתגלה בזה צומח בשיא הטוב, שזהו שהביכורים משבעת המינים שהשתבחה בהם א”י. לכן במיוחד בביכורים בהם מביאים את השפע הטוב שה' נותן לנו, שיש בזה גילוי לקדושה ושכינה בעולם, מתגלה בזה ההיפך מהרעה שיש בעולם בשל החטא והטומאה, ולכן במצווה זו ראוי להדגיש את הטוב שיש בא"י, שלכן יש לשמוח בה כגילוי שאין כאן מקום לצער. לכן גם מסתיימת פרשת הביכורים: “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (פס יא), גילוי של שמחה מהטוב, כמתגלה בביכורים. וזה לא רק בביכורים אלא זה גם בכל המציאות שמושפעת טוב בא"י מהקדושה, ומכאן משפיעים טוב לכל העולם, מרוב גודל הטוב שפורץ כאן. לכן נאמר שמחה בכל הטוב שה' נתן, שזה מתגלה באדם עצמו ("אתה”), ומתפשט אף ללוי (“והלוי") אע"פ שאין לו חלק בארץ כך שלא מגדל בנחלתו, בכ"ז הגילוי שמחה שמתגלה בהבאת הביכורים ממשיך גם אליו, ולא רק לו אלא אפילו לגר שבא מהגוים זה משפיע, כהמשכיות לגילוי קדושה שמחה וטוב (אמנם רש"י פירש שזה חל על הבאת הביכורים, מי שמביא; אולם בספרי מתפרש על גילוי השמחה, וכן משמע מתרגום יב”ע: 'ותחדי בכל טבתא דיהב לך ה' אלקך ולאינש בתיכון ותהנון ותיכלון אתון וליואי וגיורי דביניכון'). לכן דווקא כאן מתגלה עניין השמחה בארץ, כיון שיש שמחה בהנאה מהביכורים, שאדם שמח בראית ראשית פירותיו שצמחו וזה שמחה שמקשר לקודש (שמביא למקדש לכהנים), וכן מאכיל אז מפירותיו גם מעשר ראשון ללוי (כמובא בספרי) ומעשר עני לגר (שהוא עני): 'וטעם "אתה והלוי והגר" – שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך' (ראב"ע), שזהו שהשמחה בביכורים מתפשטת הלאה, שכך ממשיך גם במעשרות ושמחה לאחרים. וגילוי השמחה מתפשט להכל כיון שזה קשור לשורש העולם ולכן משפיע לכל המציאות שבעולם, כיון שהביכורים הוא משורש העולם: 'ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות ג' דברים נברא העולם – בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומה טעם? "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלקים", ואין 'ראשית' אלא חלה, שנאמר (במדבר טו, כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". ואין 'ראשית' אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח, ד): "ראשית דגנך". ואין 'ראשית' אלא בכורים, שנאמר (שמות כג, יט): "ראשית בכורי אדמתך" וגו' (ב"ר א,ד). וכן הארץ היא ראשית, היא התחלה, שממנה נברא כל העולם (יומא נד,ב). לכן יש חשיבות של שמחה גדולה בארץ שקשורה לקדושה בכל העולם, ומתגלה במצות ביכורים, שמתקנת ומביאה שמחה מביטול גילוי החטא שמביא לצער. ובפרט שה' ברא את העולם כדי להיטיב, לכן זה מתגלה במיוחד בא"י שהיא מקום הדבקות בה' (ולכן הכי קרוב למקור ההטבה), וכן היא הראשית של העולם כרמז להתחלה שה' ברא את העולם כדי להיטיב ולכן זה מגלה שמחה מרוב גודל גילוי הטוב. וכן א"י היא מעין עוה"ב ('"חלקת השדה" - חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב, להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא' [ראב"ע; בראשית לג,יט]) ולכן יש בה גילוי של שמחה מעין עוה"ב שנאמר בגאולה "אז ימלא שחוק פינו" (כמו שמביא האור החיים את הפס'). וכן יש בה שורש להבנה שהכל לטובה, מעין עוה"ב שאז יתגלה שהכל לטובה: '(זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר: ברוך דיין האמת; לעולם הבא כולו הטוב והמטיב' (פסחים נ,א), שכך יש בא"י שורש להבנה שהכל לטוב (אמנם עדיין לא בשלמות שזה יהיה רק לעתיד לבא), ולכן ראוי לשמוח בה כגילוי של חיים מלאי טוב. אולי גם כרמז שהשמחה בא"י, כיון שכאן זהו מקום השכינה, ולכן כאן יש גילוי של שמחה, היפך מצער, כמו שלחצר המלך אין לבא בלבוש של צער: “ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד,ב), שזה גם רומז לקב"ה: '"אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ". ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן: כל מקום שנאמר במגלה זו "למלך אחשורוש", במלך אחשורוש הכתוב מדבר; וכל מקום שנאמר "למלך" סתם, משמש קדש וחול' (אסת”ר ג,י). וכך נאמר: 'והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר (דברי הימים א טז, כז) "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו”' (חגיגה ה,ב), הרי שאין עצב לפני הקב”ה (בבתים הפנימים או החיצונים, כדברי הגמ' שם, ותלוי ע”פ פירוש רש”י או הר”ח). לכן בא”י שהיא מקום השכינה מרמזים על היותנו לפני ה' ולכן זה מתגלה בשמחה וחדוה.