"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל,יא-יד). 'וטעם "כי המצוה הזאת" - על כל התורה כולה. והנכון כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת. כי "והשבות אל לבבך" (בפסוק א) "ושבת עד ה' אלקיך" (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן' וכו' (רמב"ן, פס' יא). אולי בזה נרמז דברי חז"ל: 'שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה; חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך", יורה לחטאים דרך לעשות תשובה' (יר' מכות ב,ו). שכך אולי נרמז: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום", שהתשובה היא מה' שחידש את כח התשובה, לכן מדגיש "אשר אנכי מצוך", שזה דווקא מה' בא. "לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא", נפלאת - מכוסה: '"לא נפלאת הוא ממך" - לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר "כי יפלא" - ארי יתכסי. "ותרד פלאים" - ותרד במטמוניות, מכוסה וחבושה בטמון' (רש"י), שזה מכוסה ממך, כמו שהנבואה אמרה שדינו שימות, שלא יכול להגיע לתשובה בעולם, וכעין רמז שדינו להיות חבוש וטמון באדמה שזהו לאחר מיתה, שזהו דינו שימות בשביל כפרה. "ולא רחקה הוא", זה כנגד דברי החכמה שאומרת שדינו ביסורים - תרדף רעה, כך שיכול להגיע לכפרה בעולם, אבל זו דרך ארוכה וקשה, שעובר יסורים לכפרה. שה' אומר שיש תשובה ולא צריך להגיע לזה, אלא שיעשה תשובה ויתכפר לו. וממשיך ומברר: "לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה", שרומז על גילוי שמים, כעין שע"פ הנבואה דינו למות ולעלות לשמים בשביל כפרה, ולכן אומר ה' שלא רק שלא צריך למות ולעלות לשמים, אלא אפילו אין צורך לעלות כדי להביא את התשובה. "ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה" כרמז על גלות, שגולה למרחקים, מעבר לים, בשביל יסורים לכפרה; שה' אומר שלא רק שלא צריך יסורים לכפרה, אלא אפילו לא צריך להביא תשובה ממרחק אלא זה אצלך היכולת לשוב בתשובה מיד. "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", יש תשובה והיא קרובה אליך, וכרמז בפיך ובלבבך כנגד נבואה וחכמה, שנבואה זה דבר ה' שה' שם בפי הנביא, ולזה רמז "בפיך". והחכמה קשורה בלב, כעין: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא,ו), ולכן רמז "ובלבבך" כנגד החכמה. כלומר שה' אומר שזה קרוב אליך לעשיה, ומבטל את דברי הנבואה והחכמה, ומחיל את יכולת התשובה בעולם בפה ובלב. אולי גם כרמז בפיך ובלבבך, שע"פ רש"י ש"המצוה" הכוונה לתורה: '"כי קרוב אליך" - התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ', שזה כעין כרומז לשוב לתורה בחזרה בתשובה, וזה לתורה שבכתב ושבע"פ, וכרמז לנבואה שמתגלה בתורה שבכתב (נביאים שבתנ"ך), ולחכמה שמתגלה בתושב"ע שלומדים החכמים. שה' קבע שתהיה תשובה על גבי מה שאמרו, שה' קבע שלא צריך מיתה ויסורים אלא תשובה שחלה ומכפרת גם בלעדיהם. נראה שהנבואה יורדת משמים לארץ, לכן גילוי העונש בעיניה זהו יציאה מארץ לשמים; לעומת זאת החכמה זה בשכל האדם שבעולם, ולכן גילוי העונש בעיניה זה יסורים בעולם הזה, שזה חל בעולם (כגילויה בעולם) וביסורים כנגד: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א,יח [ראה בראב"ע]), שלכן זה מתגלה כעונש ביסורים - מכאובים. אולי גם בהמשך הפס' רומז כנגד טענת הנבואה והחכמה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (פס' טו), שמי שמנותק מהתורה וחוטא מתגלה אצלו מות ורע, שאם לא שב בתשובה אז נשאר טענות הנבואה והחכמה שמגיע לו עונש על חטאיו; לכן זה מתגלה ב"מות" כטענת הנבואה, וב"רע" כטענת החכמה להבאת יסורים רעים עליו. אולי אפשר גם שהפס' הראשון רומז על תשובת התורה (שלא מובא ביר'): 'שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו' (פסיקתא דר"כ כה,ז), שכנגד זה נאמר ברמז: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא", שהיא לא תלויה דווקא במקדש שצריך להביא קרבנות, ולכן היא לא נפלאת ממך כיום שאין מקדש כך שאי אפשר להביא קרבנות; והיא לא רחוקה כשיש מקדש והוא רחוק ממך ועליך ללכת רחוק בכדי להביא את הקרבן, אלא זה אצלך, תלוי בתשובה שלך. אולי אפשר שהפס' האחרון כנגד דוד, כמובא ביר' כת"י מהגניזה, ובמנורת המאור: 'שאלו לדוד: החוטא מהו עונשו? אמ': "יתמו חטאים מן הארץ”' (מנורת המאור [אלנקווה] ג,ג), שלכן נאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", כרמז לדוד שהילל את ה' בפיו (שדוד הוא מחבר התהלים), שלזה נרמז "בפיך", וכן גילה את עבודת ה' בשמחה, שבתהלים נאמר (מה שלא נאמר קודם בלשון ציווי לעשיה [שבתורה נאמר בלשון שלילה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" [דברים כח,מז]): "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" (תהלים ק,ב), שזהו "ובלבבך", כרמז לשמחת הלב (וכן "בפיך" - "ברננה" ['בְּתוּשְׁבַּחְתָּא' (תרגום)]). שה' לא דורש את מה שדוד אמר שיתמו מהעולם, אלא שישובו בתשובה, ולכן מתגלה כנגד דוד אבל בגילוי של תשובה שה' קבע במקום דברי דוד. המצוה שנאמרה כאן ע"פ הרמב"ן זו מצוות תשובה, ואילו לרש"י הכוונה לכלל התורה (שאלו שני צדדים של הדבר, שמירת התורה זה לכתחילה והתשובה היא בדיעבד אם עברו על התו"מ; כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'בשערי הארץ'). בפס' התורה מדברת בהתחלה בלשון יחיד - "מצוך ... ממך", וממשיכה בלשון רבים - "לנו", ומסיימת ביחיד - "אליך". נראה שבא לרמז על כך שהתשובה קשורה גם לרבים, שכדי לשוב בתשובה צריך גם גילוי של אנשים אחרים, ולכן נאמר על רבים בתשובה: 'ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן: (א) הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין ... (ד) והמבזה רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו כגחזי ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת. (ה) והשונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, חוזר בתשובה, כמו שכתוב בתורה: "זכור ואל תשכח" (דברים ט, ז), "ממרים הייתם" (דברים ט, ז, דברים ט, כד, דברים לא, כז), "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" (דברים כט, ג), "עם נבל ולא חכם" (דברים לב, ו). וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר "הוי גוי חוטא" (ישעיהו א, ד), "ידע שור קונהו" (ישעיהו א, ג), "מדעתי כי קשה אתה" (ישעיהו מח, ד). וכן צוהו הא'ל להוכיח לחטאים, שנאמר: "קרא בגרון אל תחשוך" (ישעיהו נח, א). וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל, עד שחזרו בתשובה. לפיכך, צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה. וזה ששונא את התוכחות, אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו. לפיכך, יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים' (רמב"ם; הל' תשובה ד,ב). לכן התורה דברה ליחיד ולציבור, לומר שיש עניין של הרבים בתשובתו של האדם הפרטי. גם בתורה (כשיטת רש"י) יש חשיבות לרבים, שצריך להיות באחדות כדי שתחול כל התורה, שכל אחד משלים את חלקו בתורה וכך התורה נעשית ע"י כולם (שאין אדם שיכול לקיים את הכל, שהרי יש כהנים ולוים וישראל ונשים, שיש בהם מצוות שונות, שיכולים להתקיים רק על ידם ולא אחרים). אולי לזה נרמז בתחילת הפרשה: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום" וגו' (דברים כט,ט-י). שיש גילוי של רבים ("אתם" וגו') ויש גילוי של יחיד ("לעברך" וגו'), כרמז שהתו"מ מתגלות ע"י היחיד כשהוא חלק מהכלל. וזה גם לכלל הדורות כולם יחד: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (יג-יד). שכולם ממשיכים את תיקון העולם בגילוי ה'. אולי בזה מתפרש: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", מעבר לפשט, גם מרמז שבשמירת המצוות מביא גילוי של חיים, שמעשיו ממשיכים להתגלות בעולם כחלק מכלל ישראל, ולכן כעין ממשיך את חייו כחלק מכלל ישראל, כעין הנאמר על יעקב: ' ... שנאמר (ירמיהו ל, י) "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' (תענית ה,ב). שכיון שממשיך את גילויו בעולם זהו כעין שממשיך את חיותו בעולם. וכן "הטוב" נקבע בעולם הזה ע"י הדין על כלל ישראל (ראה 'תורת המקרא' "נצבים" אות ב), ולכן זהו גילוי שברבים.