כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק א, ס): "וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת שׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בְּראשׁ הַשָּׁנָה.. שֶׁהוּא קָצָר מִלְּמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים קיח, ה): 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ' ".

התוקע בשופר נופח בצד הצר, והקול נשמע מן הצד הרחב, וזהו בפשטות: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ' ". הקול הנשמע מן השופר הוא ביטוי לזעקתנו, אולם בו בעת הוא כבר גם קול ה' העונה לנו במרחב.

אחד החידושים הגדולים של רבי נחמן, שעצם הזעקה והפניה לה' יתברך, יש בה כבר יציאה מן המיצר. הדרך לה' יתברך היא כבר בכך שהאדם יצא לדרך. זהו סודה המתוק של התשובה (ישעיה סה, כד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה. עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע".

זעקת האדם, הקושי, הפניה, ברגע שהם נשמעים בחללו של עולם ובחללה של הנפש - הם עצמם היציאה מן המיצר ועיקר התיקון, וכל השאר הוא כבר פועל יוצא של אותה זעקה.

הרב איתמר אלדר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home