בחז"ל מובאים שלוש ראיות לכך שמיתת צדיקים מכפרת: 'א"ר אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. א"ר אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת' (מו"ק כח,א). 'א"ר חייה בר בא: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. א"ר בא בר בינה: למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה? ללמדך שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל' (יר' יומא א,א). (ראה הרחבה בעניין מיתת צדיקים מכפרת בספר 'בחיל וברוח' שער ג' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). מדוע הביאו חז"ל שלוש ראיות ולא הסתפקו באחת? בפשטות כל אחת מובאת בשם חכם אחר, כך שכל אחד למד אחרת, ולכן הובא בשמם כמה ראיות. אולי זה בשל שבכל אחת יש קצת דוחק, פרה אדומה מכפרת, אבל בעיקר נחשב שהיא מטהרת, כך שזה לא בדיוק כפרה רגילה ממש. בגדי כהונה זה סיפור של מה שנעשה אז, כך שאינו ממש ראיה שבא לומר בזה שמכפר. יוה"כ קשור למיתת בני אהרן, כיון שאהרן יכל להכנס ע"י שיעשה כמעשה סדר יוה"כ (ויק”ר כא,ז), כך שזהו הקשר לבניו, שלא ימות כמותם כשיכנס סתם כך באיסור כמותם. כך שבכל אחד יש חסרון, לכן כל אחד הביא ראיה שלדעתו יותר חזקה. אולי אפשר שבאו לרמז שיש שלוש דרגות בחיבור לצדיק שנפטר שלכן מכפר עליו. ביוה"כ אדם צם וקשה לו, כך יש אנשים שממש מרגישים את הכאב על פטירתו של הצדיק ואף עושים מעשים (ומעשה נעשה ע"י גוף האדם כעין צום שבגופם) כדי לכבד את הצדיק שזה שיא החיבור לצדיק, ושיא הכפרה. יש דרגה מתחת שלא מאוד מרגיש את הכאב וגם לא ממש עושה דברים, אלא מרגיש מעט כאב ועושה מעט מעשים, כעין המתכפר ע"י הזאת מי אפר פרה אדומה שזה מעט מעשה (לכן בבבלי זה 'פרה אדומה' כרמז שהכפרה מתגלת בפרה אדומה ['ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? א"ר איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמר המלך: תבא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבא פרה ותכפר על מעשה העגל' (במדבר רבה יט,ח)], אבל ביר' זהו 'אפר פרה', כרמז להזאה על האדם, נעשה בו מעשה מועט), שזה מעט חיבור, אבל גם בו יש כפרה, אבל פחותה מהקודמת. ויש דרגה שלישית יותר נמוכה, שזהו כבגדי כהונה, שהכהנים לובשים ומכפרים לכלל ישראל, שכך אותו אחד לא עושה כלום בעצמו למען הצדיק, אולם בכ"ז מחובר לצדיק, ואף מרגיש מעט מאוד שרע לו על שהצדיק נפטר, שגם בזה יש כפרה אלא שהיא מועטה מאוד. לכן אמרו שלוש ראיות, כנגד שלושת הדרגות בכפרה. אולי אפשר גם שבכל מקור יש דוגמה לצדיק מסוג אחר, שצדיק יכול להתגלות בדבקות גדולה בתורה, ויש צדיק שמתגלה בדבקות גדולה במצוות, ויש צדיק שמתגלה בעשיית חסדים גדולים. לכן הביאו כנגד כל אחד מהם: מיתת אהרן רומז לגילוי תורה, כמו שנאמר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא" (מלאכי ב,ז). בני אהרן מתו כשעשו מצוה שלא הצטוו עליה, שרצו להרבות במצוות, ולכן רומז למצוות. מרים מתגלת בעניין חסד, שעשתה חסד וחיכתה למשה ביאור, וכל העם גמל לה על כך בחסד: 'וכן לעניין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב ד): "ותתצב אחותו מרחוק", לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב טו): "והעם לא נסע עד האסף מרים"' (משנה; סוטה א,ט), כך שהיא מגלה על גמ”ח. עוד אפשר שאמנם מת צדיק אבל מדוע הוא מת? שלפעמים הגיע זמנו למות ואין חטא מסויים שחטא במיוחד שלכן מגיע לו עונש (או שמת כדי לכפר לישראל), שזה נרמז במיתת מרים, שלא מובא בתורה מדוע היא מתה. ויש שמת בגלל חטא שבגללו הגיע לו למות, אבל זהו חטא אחד ולא נחשב כ"ך אלא ביחס לרמתו, שזהו מיתת אהרן שמת בשל מי מריבה; שזה משה עשה ולא הוא, וכן זהו חטא ביחס למשה ואהרן שהיו במעלה גדולה מאוד, אבל לשאר אדם זה לא היה נחשב כחטא ממש. ויש שחטא בכמה חטאים שלכן הגיע לו למות, וזה נרמז בבני אהרן שמובא בחז"ל כמה חטאים שעשו (ויק"ר כ,ו-י). שבא לומר שבכל מצב שבגללו מת הצדיק, הוא מביא כפרה לעולם. אולי גם המקורות מכוונים להדגיש אנשים אחרים, מיהם המתכפרים, שבנ"י מחולקים לצדיקים בינוניים ורשעים (כמו שמתחלק בדין בימים נוראים: 'א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר"ה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים' וכו' [ר"ה טז,ב]). מיתת הצדיקים מכפרת על חטאיהם של צדיקים (שגם הם חוטאים לפעמים: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” [קהלת ז,כ]), שזה נרמז בפרה אדומה שהמטהר לא חטא בכלום אלא רק נטמא במת (ואולי אף עשה זאת לשם מצוה כמת מצוה, וכן הלווית המת וכדו'), וכן במיתת מרים לא נאמר שחטאה במשהו, לכן זהו רמז לכפרה לצדיקים, שאפילו להם יש גילוי כפרה; שה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ולכן אולי לא יכפר רק בכך שמת צדיק אחר, לכן נאמר שגם לו מתכפר, או שכיון שהוא צדיק אז הוא דומה לצדיק אחר ולכן לא מתכפר כסתם אדם שכעין תחת הצדיק האחר שמושפע ממנו בהיותו תחתיו, לכן נאמר שגם לצדיק אחר יש כפרה. מיתת צדיק מכפרת גם לבינונים, שאע”פ שחטאו ממש, ויש להם לא מעט חטאים, בכ”ז מיתת הצדיק מכפרת להם; זה נרמז במיתת אהרן שמת בשל חטא מי מריבה שה' החשיב לחמור מאוד, שאמר על כך שעשו מעילה: "אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש” וגו' (דברים לב,נא), אולם מצד שני זה רק חטא אחד (וגם זה חמור דווקא בשל מעלת משה ואהרן), כך שזהו כעין בינוניים. מיתת בני אהרן שחטאו בכמה חטאים, ואף (לחלק מהדעות בחז"ל חטאו בכך ש)נכנסו לקה"ק ובהיותם שתויי יין שזהו כעזות מצח, זה כרומז לרשעים, שגם להם מיתת הצדיק מכפרת. אמנם במקרה של רשעים לא תמיד זה מכפר, כי תלוי האם מרגישים מעט חזרה בתשובה בעקבות מיתתו או לפחות קשורים מעט צדיק (ובכך במיתתו נעשה אצלם מעט ניצוץ תשובה בכאבם) שאז זה מכפר. לכן בבבלי הלימוד הזה של בני אהרן לא הובא, כיון שלרוב זה לא מכפר ברשעים ממש, ששקועים בחטא וטומאה; אולם זה כן מובא ביר' כיון שבא"י יש אוירא דא"י מחכים, ולכן מושכתו לתשובה, וכן יש במעלת א"י שמכפרת ('היה רבי מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו' וכו' [ספרי; דברים לב,מג (סימן שלג)]) כך שמשפיעה לכפרה ולכן פועלת לגרום כפרה גם במיתת הצדיק, לכן בתלמוד א"י זה כן מובא. אולי גם אפשר שההבדל בין הראיות זה כיצד מיתת צדיקים מכפרת. שיש כפרה מצד הסגולה שבמיתת הצדיקים שמעלים את העולם לקדושה וטהרה, וזהו עת רצון, ולכן מכפר בכך; זה נרמז בלימוד של מיתת מרים ופרה אדומה, שלפרה אדומה אין טעם אלא זה חוק, קביעה אלוקית שמעבר לשכל האדם, לכן מרמז על כעין סגולה במיתת צדיקים שמכפרת כעין מעל קשר לאדם והבנתו. ויש כפרה במיתת הצדיקים מצד זה ששומע על מעשיהם הטובים ובכך מושפע מהם לטובה ומתרחק מהרעה, ולכן נעשה כפרה במיתתם; זה נרמז במיתת אהרן ובגדי כהונה, שאהרן היה משפיע על אנשים אחרים שלא לחטוא: 'רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ורבים השיב מעון"? - כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע, ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה. אמר: אוי לי, היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה' (אבות דר"נ יב,ג), וכן בגדי כהונה זה בעבודת המקדש, שכשאדם מגיע למקדש הוא מתרשם ממעלת עבודת ה' ומושפע מזה, ואף מביא את קרבנו לכפרה במקדש (שבעבודת המקדש עובדים בבגדי הכהונה). ויש כפרה במיתת צדיק בעקבות שאומר האדם לעצמו: 'אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר' (מו"ק כה,ב), או שאומרים שאין מי שיגן עליהם, כמו שמספרת הגמ' על אותם רשעים שכניו של רבי זירא: 'כי נח נפשיה דר' זירא אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה' (סנהדרין לז,א). זה נרמז במיתת בני אהרן ויוה"כ, שבמיתת בני אהרן נאמר: 'והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב (תהלים סח, לו) "נורא אלקים ממקדשך"? אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל' (זבחים קטו,ב); שזהו שרואים את מיתת הצדיק ומתיירא על עצמו. וזהו גם יוה"כ בו כל אדם נחרד על עצמו בשל יום הדין, כמו שאנו רואים שרובו ככולו של בנ"י באים לביה"כ ביוה"כ גם כאלו שרחוקים ביומיום. במיתת בני אהרן היו שנים – נדב ואביהוא, שזהו כרמז על שני הסוגים של דברי האנשים שלכן חוזרים בתשובה, שנדב היה הבכור ולכן כרומז על חשיבות, שזהו כאומר אם בגדולים כך מה יהיה עלינו (ושמו הוא נדב, כעין שנודב ועושה מעל ומעבר, שזה מראה על מעלתו הגדולה); ואביהוא כרומז בשמו אבי-הוא, שכך הרשעים רואים בצדיק כעין אביהם שמגן עליהם, ולכך שבים בתשובה במיתתו שחוששים שאין מי שיגן עליהם.