קניית מצוות

הרב שי טחן

ההכנה הראויה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים היא לחזור בתשובה, להרבות במצוות ולהתקרב אל ה'. אולם בדור שבו ניתן לקנות ולמכור כמעט כל דבר, עולה השאלה האם אפשר גם "לקנות" מצוות שאחרים קיימו בתמורה לתשלום הוגן. האם מותר לעשות עסקה שכזאת, ואם כן – האם מכירה כזו תקפה?

ומכיון שהרעיון מעניין ומקורי יש עלינו לבחון מה דעת רבותינו בנושא. רב האי גאון (מצוטט במהר"ם אלשקר, סימן קא) נשאל על אדם שהיה דרכו להתענות במשך שנים, בימי שני וחמישי, אם רשאי למכור את שכר תעניותיו לאחר. תשובתו הרמתה שכאשר אדם מוכר מצווה לאחר – המקבל אינו מרוויח כלום שאי־אפשר למכור את שכר המצוות לאחר, אך הנותן מפסיד את שכרו, שכן נחשב בזה כאילו ביטל וביזה את מצוותיו. הוא הוכיח זאת מהפסוק (יחזקאל יח, כ): "צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה, וְרִשְׁעַת רָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה"–  כשם שאין אדם נענש על מעשי חבירו, כך גם אינו יכול לקבל את שכרו.

גם מן הסברא נראה שאין אפשרות לרכוש את שכר מצוותיו של חבירו, שהרי שכר מצוות איננו חפץ הניתן לסחור בו. ועוד, ברור שאילו היה המוכר מבין את ערך השכר האמיתי של המצוות, לא היה מוותר עליו בשום סכום, ולפיכך מכירה כזו נקראת בשם מקח טעות.

והנה הנצי"ב (משיב דבר ח"ג, סימן יד) גם הוא התחבט בסוגיה זו, כאשר נשאל על רב גדול אחד שמכר חצי מזכויותיו לאחר ולאחר המכירה נודע לקונה בחלום שהמכירה בטלה. הקונה ביקש את כספו בחזרה, אך המוכר סירב, והם הביאו את המקרה לפני הנצי"ב שיכריע.

הנצי"ב האריך תחילה בגנות המוכר על זה שמכר את שכר מצוותיו תמורת בצע כסף, והשווה אותו לעשיו שמכר את הבכורה בעבור נזיד עדשים, וציין את דברי התורה שראתה במכירה זו בזיון הבכורה, כך גם כאן – המוכר את זכויותיו במצוות כמוהו כמי שכיבדו המלך בעיטור כבוד והוא מוכרו לאחר, שבזה הוא מבזה את המלך עצמו וראוי לעונש.

מבחינה הלכתית פסק הנצי"ב שהמכירה בטלה מכמה טעמים: ראשית, שכר המצוות ניתן מאת מלך מלכי המלכים, והבורא חפץ להעניק את שכרו למי שקיים את מצוותיו בפועל, ולא למי שלא קיים אותן אף אם שילם עליהן. שנית, השכר עדיין לא בא לעולם, והוא ניתן רק בעולם הבא – וזה בכלל דין "דבר שלא בא לעולם", בנוסף, שכר מצוות הוא עניין רוחני ולא מוחשי, ואין קניין חל על דבר שאין בו ממש.

גם הרב חיים קניבסקי (דרך שיחה, עמ' רו) התמודד עם קושיה על רעיון זה מתוך סיפור ידוע על אישה חולה שבאה לפני החפץ חיים בתחינה שיעזור לה להתרפאות. החפץ חיים שהיה ידוע באהבת ישראל מופלגת ביקש מרב אחד שנכח שם לתת לה את זכות שמירת השבת שלו, ואכן בתוך זמן קצר נתרפאה אותה האישה. ומסיפור זה מוכח שניתן להעניק לאחר את זכויותיו, אמנם הרב קניבסקי לא השתכנע מדברים אלו, והסביר שאותו הרב לא נתן לה באמת את שכר המצווה, אלא כוונת החפץ חיים היתה שבזכות שמירת השבת שלו – תתקבל תפילתו עליה.

עוד מובא סיפור על הגר"א, שבשנה אחת לא מצא כלל הדסים לחג הסוכות, וכשראו תלמידיו כמה הגאון הצטער על דבר זה, יצאו מעירם במטרה למצוא עבורו את מבוקשו, והנה אחד מתלמידיו הגיע לגינה של אשה נכרית אחת ובו מצא הדסים. התלמיד ניגש אליה בבקשה לקנות את ההדסים, ואחר שהבינה במה מדובר עלה ברעיונה מחשבה להשתכר יותר מרק דמים, והסכימה למוכרם בתנאי ששכר המצווה של הגר״א בהדסים אלו ייזקף לזכותה. התלמידים חזרו לרבם במפח נפש והחליטו להתיעץ עמו מה לעשות, כשנודע הדבר לגר"א קיבל מיד את התנאי ואמר שאין הוא מבקש את שכר המצווה, אלא את עצם קיום המצווה. גם בסיפור זה מיאן הרב חיים קניבסקי ואמר שאינו מאמין שהסיפור אכן קרה, כי לא יעלה על הדעת שאישה נכרית תבקש דבר כזה.

גם מבחינה הגיונית יש לומר שמצוה אינה כשאר קנין גשמי, שכן מטרת עשיית המצוה היא להעלות אותנו בדרגות רוחניות ולהשלים את נפשנו, וברור שאי אפשר לקנות דברים שכאלו. אפשר להמשיל זאת לתלמיד הלומד נושא מסוים ומקנה בנפשו את אותה החכמה, היתכן לחשוב שאם משהו יתן לו מעות עבור אותה החכמה, היא תעבור בדרך פלא מאותו הלומד אל הקונה. ודאי שלא – שכן המיומנות והצמיחה הפנימית נשארות עם הלומד המקורי.

כך גם במצוות: קיומה מעצבת את הנפש, מרוממת את הנשמה, משלימה את המידות ומעמיקה את הקשר עם הבורא, שינוי פנימי זה לא ניתן להעברה או למכירה בשום סכום. שכר המצווה הוא דבר אישי השייך לעושהו בלבד.