"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו. בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,לט-מג). 'דתניא (ויקרא כג, מג): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם' (סוכה יא,ב). 'ענני כבוד היו - סוכות שאמר הכתוב שהושיבם במדבר. סוכות ממש - מפני החמה בשעת חנייתן היו עושים סכות' (רש"י). בפשטות משמע שמדבר על סוכות או ענני כבוד שהיו במדבר, שכך נאמר "בהוציאי אותם מארץ מצרים", וכן ענני כבוד היו רק בזמן המדבר וממילא מדברי ר"א נלמד גם לר"ע שזה בזמן המדבר. והנה בא הרוקח ומביא דעה שהסוכות נעשו בכניסה לארץ: 'ויש מפ' כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסכות, כמו שכתוב: "ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" (שמואל ב פרק יא פסוק יא). כי בשדה היה מסכך עליהן עד שכבשו רבת בני עמון, כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען. זהו "כי בסכות הושבתי את בני ישראל" כשצרים את האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים, כמו שכתוב "אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים", והיא שנת הארבעים. וזהו "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות", שלא יחשבו מאבתינו אברהם ויצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ, אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל. ומה שכתוב בעזרא "כי לא עשו כן בימי יהושע בן נון", ולא אמר מימי משה, לפי שמשה לא כיבש רק סיחון ועוג, אבל יהושע לכד וכבש כל הערים' (הרוקח סימן ריט). (וראה עוד מקורות לקשר בין סוכות וא"י ב'לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא"י', למרן פאר הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). דעה זו היא כמובן ע"פ הדעה שהכוונה לסוכות ממש (שהרי ענני הכבוד פסקו במות משה). לפי זה אפשר להבין את הפס': "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה'", שכאשר אוספים את תבואת הארץ שאז בא לידי שיא גילוי קשרנו לארץ, אז חל חג סוכות שמבטא את קשרנו לארץ. לכן גם מצוה לקחת ארבעת המינים, שמובא כאן: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", שארבעת אלו הם רמז לטוב הארץ ולטוב הגודל בארץ (שהם טובים, והם מצויים בארץ בזמן זה): 'והנראה לי בארבעת מינין שבלולב שהם - שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות" אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפרות והטוב שבריחו והיפה שבעלים והטוב שבעשבים גם כן - רצוני לומר ערבי נחל. ואלו הארבעת מינין הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה: האחד מהם - רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם; והענין השני - טוב מראם ורעננותם, ויש מהם טובים בריחם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה אין להם ריח לא טוב ולא רע' וכו' (מורה נבוכים ג,מג). לכן נאמר כאן שמחה לפני ה', לא רק על מה שיצאנו מהמדבר הצחיח לארץ, אלא זה גם מעורר על כל הטוב שניתן לנו בארץ. אולי לכן גם יש בזה שמחה שבעת ימים, כרמז למציאות כולה, שמעלת א"י מתגלה בכל קיומנו בארץ ומעלה אותה בשמחה וקדושה, וכן כרמז לבריאת העולם (בשבוע ימים) שנברא מהארץ ממקום המקדש (יומא נד,ב), כרמז שכך מתפשטת גם הקדושה לכל הארץ, ומכאן מתקנים את כל העולם, שזהו סוכות שהם גילוי בתים שחיים בהם חיי חול אבל חל עליהם קדושה, כעין גילוי א"י שהיא ארץ הקודש, וזה מביא לשמחה גדולה. וכמובן גם רמז לשבעת המינים שהשתבחה בהם א"י (אברבנאל; דברים טז); וכן כרמז לשבעת העממין שחיו בא"י, שכבשנו בכניסה לארץ. נראה שגילוי סוכות מצד אחד על זמן המדבר (ר"א) ומצד שני על הארץ (ר"ע) [שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ששניהם אמת ומאירים צדדים שונים] בא לרמז שכל זמן המדבר היה כדי שנכנס לארץ; לא רק מהצד הפשוט שזמן המדבר הוא עונש על חטא המרגלים, שבנ"י מאסו בארץ, ולכן העונש מחנכם לתפוס את חשיבות הארץ ומחזק את הרצון לחיות בה, ובפרט שחיים במקום שאין בו מים וצומח, היפך מא"י, ולכן מתחזק רצונם לבא לארץ. יש בזה גם עניין שמתרגלים לתפיסה שיש מציאות שה' מתגלה בה ומשפיע ישירות, שכך במדבר ה' נתן ענני כבוד ומן ובאר, שבלי זה לא יכלו לחיות, וכך התרגלו לתפוס את מעלת הארץ שהיא ארץ גשמית אבל השכינה שורה בה וה' מחיה ישירות, שזהו מעלת הארץ שתלויה בגשמים שזה ישירות מיד ה' ('אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים' וכו' [תענית ב,א]) ולכן מושך את האדם לה': 'כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא: כן שיטת פרשיות הללו: צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלקיכם כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שמורים. כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים שאין צריכים למטר, ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל אם אתם שומרים מצוות - "עיני ה' אלקיך בה" להשקותה במטר השמים "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לתת מטר בעת הצורך, "והיה אם שמע תשמעו" וגו' "ונתתי" וגו' ותאכלו לשובע בלא טורח, ואם לאו "ועצר את השמים ולא יהיה מטר"' (רשב"ם; דברים יא,י). לכן ראוי זמן סוכות לחול בזמן תחילת הגשמים, שלכן אז נידונים עליהם ('ובחג נידונין על המים' [משנה; ר"ה א,ב]), שאז מכריזים וחוגגים על יציאתנו מהמדבר הצחיח, ועל לימודנו להכיר בה' שמתגלה בא"י, כמתגלה דרך הגשמים ומלמד על כלל השכינה ששוכנת ופועלת בארץ כעין ניסי המדבר, ומכאן לתיקון כל העולם. (ולכן זה סמוך וכעין המשך לימים נוראים שהעולם נידון בו, והסיום הסופי הוא בהו"ר). לכן סוכות מתחיל ביו"ט בט'ו תשרי, כרמז להשפעה לגילוי שם ה' בשלמות בעולם, שלכן זהו בתשרי, "לחדש השביעי", כרמז לכל המציאות העולמית שנבראה בבריאת העולם בשבוע ימים (וזהו גם תשרי חודש בריאת העולם במאמרות [ראה 'מועדי ישראל' מאמר 'תשרי וניסן כחודשי בריאת העולם בכח ובפועל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א] שזהו גילוי ה' בעולם, מאמר ה' לקיום העולם), ובאים לגילוי שם ה' בעולם, שזהו רמז בתאריך י'ה ("בחמשה עשר יום") כרמז להשלמת שם ה' לשם הויה השלם, בביטול הטומאה והרשעות שמצמצמים את שם ה' כמו שמתגלה בעמלק  (רש"י; שמות יז,טז), וזה קשור לא"י שמכאן מגלים את שם ה' בעולם. אולי לכן בארבעת המינים האתרוג מסמל את הצדיקים, וזיהוי האתרוג כ"פרי עץ הדר" מתגלה בכמה דרכים: 'ת"ר: (ויקרא כג, מ) "פרי עץ הדר", עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג ... רבי אומר: אל תקרי הדר אלא הדיר ... ר' אבהו אמר: אל תקרי הדר אלא הדר, דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא אידור, שכן בלשון יווני קורין למים אידור, ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר: זה אתרוג' (סוכה לה,א). כרמז שהקדושה בעולם (כמתגלה בצדיקים שמלאים קדושה בשלמות בכל, שזהו הנרמז באתרוג: 'ד"א: "פרי עץ הדר" אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים' [ויק"ר ל,יב]) חלה דרך א"י שאנו דרים בה, לכן למד ר"א בלשון דר, כעין שבנ"י דרים בארץ. (וכן רבי לומד דיר שזהו כרמז לדור במקום, כמו שפרש"י: 'הדר - והיא היא דרבי, אלא במשמעותא פליגי. מר דריש ליה לשון דיר, ומר דריש ליה לשון דירה'. אמנם אפשר גם לומר שרבי בא להדגיש שלא כל מי שדר בארץ משפיע קדושה אלא דווקא בנ"י, ולכן למד דיר של צאן, כרמז לבנ"י שנקראו צאנו של ה': "ואתן צאני צאן מרעיתי" וגו' [יחזקאל לד,לא], ואילו ר"א למד לשון דירה להדגיש במיוחד את המצאותנו בארץ), והגילוי שבארץ יש חיבור מיוחד לקדושה ושכינה, שמשפיע על האדם חיבור לה', זה מתגלה במיוחד בגשמים, שזהו בן עזאי שלומד על גדילה במים. וכרמז שהארץ משפיע קדושה, זהו ת"ק שאמר שטעם פריו ועצו שוים, כעין שהאדם הוא פרי היוצא מהעץ, שמושפע קדושה כמו המתגלה בארץ.