מגדל אחד לכולם: כשהמטרה גוברת על החיים      

הרב שי טחן    

פרשת השבוע לוקחת אותנו אל הממשל הקומוניסטי הראשון בהיסטוריה, ומלמדת אותנו איך הדברים לאט לאט ובהרבה תחכום קורמים גידים. הסיפור התרחש תקופה אחרי מבול נח, כאשר העולם החל להתעצב מחדש, ובחברה, כמו בכל חברה, נוצרו שכבות של עשירים ועניים, מצליחים ונכשלים, חזקים וחלשים. העולם אכן למד לקח מן העבר- מדור המבול להימנע מלהיות אנכי שדואג רק לעצמו, ולכן נמנע מלשלוח ידו לגנוב איש מרעהו ונמנע מלהשחית. אך כאן נולדה דת חדשה, דת שעל פניו נראית חיובית וטובה – דת השוויון החברתי.

את דת זו יצר אדם שעלה לגדולה בשם נמרוד, שהחל למשול בבבל – "ותהי ראשית ממלכתו בבל". וכמו כל מנהיג כריזמטי, הוא לא הסתפק בכך והחליט לשלוט על כל העולם. וכפי שחז"ל כבר אמרו (חולין פט, א): "נתתי גדולה לנמרוד", אמר– 'הבה נבנה לנו עיר' (בראשית יא, ד).

אך איך יגרום נמרוד למשוך אנשים אחריו, מה יש לו להציע לשומעי לקחו. נמרוד הבין כבר מראשית ימי עולם שהדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים ללכת אחריך היא להבטיח להם עושר, נוחות, רווחה ועוד. ואיך עושים זאת? נסיעות באוטובוסים ורכבות חינם, שכר דירה נמוך בלי אופציה להעלאה, מרקולים המנוהלים על ידי הממשל כך שכל הידיים בהם שוות, ביטוח רפואי חינם ועוד ועוד.

אך מאיפה לממן את כל זה? התשובה פשוטה – לקחת מהעשירים וליצור ממשל סוציאליסטי וקומוניסטי. חז"ל אומרים על העיר "שנער" – שמנערת את עשיריה (זבחים קיג, ב). אך הדבר אינו נעשה מיד, אלא בתהליך איטי: גביית מיסים גבוהה וקושי על העשירים, על מנת שלב אחר לב ירדו מנכסיהם בהדרגה.

אבל את אלו הציעו גם אחרים וכן היה עליו להגיש לקהל שומעיו משהו נוסף, גדול יותר, עוצמתי יותר, עם תוכן עמוק ומושך יותר. היה צריך להמציא דת. דת לא חייבת להימשך אחר אלוה, אלא גם אחרי רעיון- רעיון חיובי עם מסר שסוחף את המונים. אלא שבעבור להקים דת צריך עבורה כמו בכל דת כמה מרכיבים: מטרה עם תכנית עבודה, את הדמות הרע, את מקום הפולחן ואת הקורבנות.

את המטרה כבר ביארנו, ליצור שיוון חברתי של כל השכבות, והתוכנית עבודה היא להעמיד מטרה משותפת שכולם יהיו עסוקים בה בכל נפשם ובכל מאודם. המטרה שנבחרה היא מגדל המסמל את הרעיון שאותו נמרוד הטיף, והוא יהיה גם מקום הפולחן.

וכמו בכל תנועה ודת צריך להיות משהו רע שנלחמים בו; תמיד צריך שיהיה "הרע" שכולם יתאחדו עליו כדי להילחם בו. אם אין משהו שנגדיר כהרע — אזי אין כוח מאחד; ולכן גם כאן, כמו בכל דת, מצאו את האשם בכל מה שלא טוב בעולם: בורא העולם. לכן נאמר הפסוק "הוא היה גבור ציד לפני ה'" — ופרש"י שראה שהיה צד את הבריות ומטעה אותם למרוד במקום.

הכוונה היא לכך שנמרוד יצר דת חדשה ומשטר חברתי שמטרתו לאחד את העם סביב רעיון השוויון החברתי, אך לשם כך נדרש אויב ברור ומובהק. בראייתו, בורא העולם הפך לאויב משותף, כדי שהעם יתמקד במאבק חיצוני ולא ישים לב לדחפיו האישיים או לפגמים הפנימיים של השיטה. נמרוד האשים את הבורא במבול שהיה בזמן נח, ובזה שהבורא מתנשא על הדרים בעולם התחתון (רש״י יא, א). בכך נוצר מצב שבו ניתן לשלול מהעשירים את נכסיהם, לחלקם שווה בשווה לכולם, ולהבטיח תמיכה ציבורית במערכת בזמן שכל האנשים מאוחדים במלחמה נגד האויב המשותף – הקדוש ברוך הוא. במובן זה, השיטה של נמרוד הייתה גם כלכלית וגם פסיכולוגית: היא שילבה שליטה על המשאבים עם שליטה על הרגשות והתחושות של הציבור. עכשיו יש את המתכונת המושלמת: להפשיט מהעשירים את נכסיהם ולחלקם שווה בשווה לכולם, בזמן שנלחמים באויב המשותף לכולם — הקדוש ברוך הוא.

מיד יצא אל הגשמת תוכניותיו: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – ופרש"י מבאר שמדובר בתוכנית להתאחד ולהילחם כנגד הבורא. כולם היו חייבים להשתתף בשווה בפרויקט, ולמסור את כל אשר להם לטובת המטרה הנעלה.

המטרה שנבחרה הייתה בניית מגדל משותף שבו כולם יהיו שווים. המגדל לא היה רק בנין אלא רעיון אידיאולגי חובק עולם שמטרתו היתה גדולה מהחיים, נמרוד הצליח לסחוף את ההמונים אל הרחובות באידיאל החדש שמטרתו היתה לתקן את קילקולי העולם אחת ולתמיד. נמרוד דרש להמונים שכל הרוע שההיסטוריה חוותה הינה בגין הדת המאמינה באל אחד, דת חשוכה ופרימיטיבית שהביאה רק מבול, שטפונות, קטל וחורבן.

אולם מה היו הקורבנות, והרי כל דת צריכה קורבנות. חז"ל מספרים שחיי אדם הפכו זולים למען הגשמת המטרה. במובן זה, על כל לבנה שנפלה היו מתאבלים, אך אין מי ששם לב אם מישהו מת בבניית המגדל – חיי הפרט נחשבו לנחותים ביחס למטרה הכללית, וזאת משום שהם נחשבו לקורבנות הרעיון.

הנה דת השוויון חוזרת על עצמה מזמן לזמן, בגלגולים שונים ובסיסמאות חדשות, אך תמיד באותו מהלך – היא סוחפת את ההמונים בהבטחות של צדק חברתי ועתיד זוהר, מעוררת תקווה בלב ההמון הפשוט, ואז מתנפצת בקול רעש גדול, כשהיא מותירה אחריה הרג וחורבן כלכלי, מוסרי ורוחני. גם בימינו אנו עדים לשובה של אותה תנועה ערמומית, עטופה בלבוש מודרני של "שוויון" ו"חמלה", אך תחת המסווה הנאור מסתתר אותו שורש עתיק – הרצון לעקור את האחריות האישית ואת מקומו של הבורא בעולם, ולהעמיד תחתם את האדם ואת המדינה כמרכז הבריאה.