"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום" (בראשית יח,א). "באלוני ממרא" - הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו (ב"ר)' (רש"י). וכך מובא בב"ר: 'וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מַמְרֵא? רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן: שֶׁהִמְרָה פָּנִים בְּאַבְרָהָם. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם לִמּוֹל, הָלַךְ וְנִמְלַךְ בִּשְׁלשֶׁת אֹהֲבָיו. אָמַר לוֹ עָנֵר: כְּבָר בֶּן מֵאָה שָׁנָה אַתָּה וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְצַעֵר אֶת עַצְמְךָ?. אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל: מַה אַתְּ הוֹלֵךְ וּמְסַיֵּם אֶת עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ. אָמַר לוֹ מַמְרֵא: אלקיך שֶׁעָמַד לְךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ וּבַמְּלָכִים וּבָרֵעָבוֹן, וְהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָמַר לְךָ לָמוּל אֵין אַתָּה שׁוֹמֵעַ לוֹ?!. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה נָתַתָּה לוֹ עֵצָה לָמוּל, חַיֶּיךָ שֶׁאֵינִי נִגְלָה עָלָיו לֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל עָנֵר וְלֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא בַּפָּלָטִין שֶׁלְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יח, א): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא"' (ב"ר מב,ח). רבים התקשו איך יתכן שאברהם התייעץ האם למול, וכי מה היה קורה אם גם ממרא היה אומר לו שלא למול, אז לא היה אברהם מל את עצמו? ונאמרו כמה תרוצים על כך: (הבאנו כאן את דברי המתרצים, אמנם חלקם תירצו אותו דבר:) 'ואם תאמר: היאך יתכן לומר על איש גדול וקדוש ואהוב למקום כאברהם שעמד בעשר נסיונות, יטול עצה אם יקיים מילה מצוה של הקב״ה אם לאו? אלא יש לנו לומר: בודאי אברהם לא תלה דעתו בדעת אחרים לעשות רצון בוראו, אך בדעתו היה לשקול דעתם של ענר אשכול וממרא, הואיל והם בעלי בריתו (בראשית י״ד:י״ג), ולא מצא בהם ישר רק ממרא. ויש אומרים: אפילו ענר אשכול וממרא נמולו, כדאיתא באגדה: ענר אשכול וממרא כולם מתו בדבר המילה. ויש אומרים: נתן לו עצה מן האספלנית לרפאות המכה' (חזקוני). 'הוא שנתן לו עצה על המילה. י״מ על מקום המילה משום דקשיא להו לומר שאברהם אבינו בקש עצה על המילה שצוהו הבורא ית׳. ולא היא ... אלא ה״פ: שהלך ונמלך כדי לנסותם אם הם יראי השם כפי מה שהם מראים עצמם ויבטח בהם שיהיו בעלי בריתו כבתחלה, או אינם יראים את השם אלא בפיהם ושוב לא יבטח בהם. א״נ: אדרבה מפני שידע שהם לא יתנו לו עצה למול בקש להמלך עמהם כדי שימנעוהו ועכ״ז לא ישמע אליהם, ובזה יתקדש השם יותר ויותר על ידו' (מזרחי). 'הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה שאברהם יבקש עצה על המילה (קושית הרא״ם), ונראה לומר שעשה זה כדי שלא יאמרו שאברהם עשה בלא עצה, ואילו היה שואל עצה – והיו נותנים לו טעם ועצה שלא למול – היה שומע שלא למול. לכך שאל עצה ושומע דבריהם, ואחר כך היה מל, והשתא כל העולם יאמרו אחר ששאל עצה ושמע דברי המוחין – ואפילו הכי עשה, ולא יוכלו לומר שהממו הקב״ה ולא ידע אברהם מה לעשות. … ועוד יש לפרש מפני שענר אשכול וממרא היו בעלי ברית אברהם (לעיל יד, יג), ודרך בעלי ברית שלא יעשה האחד שום דבר בלא דעת חבירו, שצריך להמלך בו, ולא שהוא מחוייב לעשות מה שיאמר לו חבירו, אלא שאין רשאי לעשות בלא דעתו, ואחר כך יעשה מה שירצה; ולפיכך הוצרך להמלך בהם מפני הברית לבד, והשתא לא הוי דבר נגד כבוד המקום אחר שהחיוב מצד הברית' (גור אריה). '"באלני ממרא" – פ״ה לפי שנתן לו ממרא עצה על המילה נגלה לאברהם בחלקו. וקשה וכי היה לו לאברהם ליקח עצה על מה שא״ל הקב״ה? וי״ל שלא לקח עצה אלא מאיזה מהאיברים ימול. א״ל: "המול לכם כל זכר" אמר, מדקאמר זכר ולא אמר המול לכם סתמא, ש״מ ר״ל המילה דהיינו דבר הניכר בין זכר לנקבה. עוד י״ל: שהיה אברהם מל עבדיו ומתו, בא ושאל עצה לממרא מה זה ולמה מתו. א״ל ממרא: מה א״ל המקום? א״ל "המול ימול”. א״ל ממרא: המול ימול, מול עצמך ואח״כ מול אותם. וזהו העצה שנתן לו ממרא. עוד י״ל: באלני ממרא ששאל אברהם לממרא לאחר שיהא נימול למה יהיה דומה המילה. א״ל כאלון שמגולה מכאן ומכאן, וזהו לשון אלני. מפי׳ ה״ר אליעזר מגרמיזא החסיד' (הדר זקנים). '"באלוני ממרא" – פר״י שנתן לו עצה על המילה, וקשה כי אברהם היה צריך ליטול עצה לקיים מצות הבורא ית׳ מה שלא עשה בכל הנסיונות? וי״ל כי זאת העצה לא היתה לעשות המצוה, רק בעבור שלא היה יודע מאי זה אבר ימול, ואמר לו ממרא מה אמר לך הקב״ה? אמר לו: המול כל זכר. אמר לו: א״כ מדקאמר כל זכר ולא נקבה, ש״מ במקום שהוא ניכר בין זכרות ונקבות אמר לך. א״נ: לפי שראה אברהם שמתו כל עבדיו שמל אותם נטל עצה [מ]ממרא מה לעשות, אמר לו ממרא הבורא צוה לך המול ימול, א״כ תעשה אתה תחלה ברית מילה, ואח״כ תמול אחרים ויחיו, וזהו שאמר "המול ימול" קרי ביה: המל ימול, פי׳ לאחר שמל ימול, אע״פ [ש]במדרש אמר שבב׳ מילות מדבר הכתוב במילה ובפריעה. וקשה לומר כן, שאברהם שהיה יודע כל התורה הן בכתב הן בעל פה, כמו שנאמר (בראשית כ״ו ה׳) "עקב אשר שמע" כו׳, (ש) לא היה יודע אותה דרשה של "המול ימול”, אבל אין משיבין על הדרש. א״נ: ח״ו (ש)לא נטל עצה על המילה כלל, אלא לעניין זה שאל: אם ימול בפרהסייא או בצנעה, כמו שנמצא בהגדה (עי׳ רש״י לעיל י״ז כ״ג) שהיו ליצני הדור [אומרים] על אברהם, שהיה מחדש גזירות למונעו מלימול עצמו והוא נותן לו עצה למול בפרהסייא, והיינו דכתיב "בעצם היום הזה נימול אברהם”, בעצומו של יום. א״נ: עשה לנסות אותו. וה״ר נתן בכ״ר יוס׳ אמר: בודאי ידע באי זה אבר ימול, אבל לא היה יודע באי זה צד מן העור שעל הגיד יקח, אם מראשו אם מצדו. וממרא אמר לו שיחתוך כל הערלה שבראש הגיד עד שישאר הגיד כאלון שקורי׳ גלון, ועל שם האלון שגלה לו שייך כאן באלוני ממרא. א״נ י״ל: בודאי היה רצונו של אברהם להקים מצות הש׳ ית׳, אך היה רצונו להמתין עד שיהיה מיושב בארץ לפי שהי׳ ירא מאויר הארץ, כי בהשתנות האויר ישתנה הצורה. וממרא נתן לו עצה שימול מיד' (מושב זקנים). ' … ועי״ל דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא, לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו לימול. והוא אמר מול בפרהסיא, שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר, כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (בראשית י״ז:כ״ג) "בעצם היום" וגו׳. [מהרי״א]: ול״נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא כי לא מצינו שנצטווה לימול בפרהסיא דוקא, וא״כ ענר ואשכול היו מוחין בידו כדמשמע במדרש (תנחומא וירא ג), אבל ממרא החזיק לבו לימול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל. לכך נפרע לו מדה כנגד מדה, לכך נגלה בחלקו דייקא. ומה שפירש רש״י לעיל (בראשית י״ז:כ״ג) שהקב״ה אמר לו "אל תירא", זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב״ה עמו. [מהרמ״ש]: ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו, אמר לו ממרא: לא יתקיימו אותם עד שתימול עצמך, שנאמר (לעיל י״ז:י״ג) "המל ימול" הוא חסר וי״ו, לומר המל עצמו ימול אחרים. בא אברהם התחיל ומל את עצמו, ולא היה יכול מתוך הצער. בא הקב״ה וסייעו, שנאמר (נחמיה ט׳:ח׳) "וכרות עמו הברית". ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו' (שפתי חכמים). '"וירא באלוני ממרא" – פירש״י: הוא שנתן לו עצה על המילה. ותימה וכי אדם חשוב וצדיק כאברהם ונתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולן ולא שאל עצה, איך שאל עצה על המילה שצוהו הקב״ה? וי״ל שחס ושלום שישאל עצה אם ימול אם לאו, אלא אם יעשה בצנעה או או בפרהסיא. וממרא נתן לו עצה לעשותה בפרהסיא כדי שיראו העולם וימולו אחריו, והיינו דכתיב "בעצם היום הזה נימול אברהם" – בעצומו של יום. דבר אחר: ששאל לו עצה מאיזה מקום ימול והוא נתן לו עצה שימול במקום זכרות, כדכתיב "המול לכם כל זכר" – ממקום שניכר בין זכר לנקבה. דבר אחר: כשצוה הקב״ה למול כל אנשי ביתו הלך אצל ענר ואשכול לשאול מה יעשה על אנשי ביתו שאינן רוצין להמול, ולא ידעו מה להשיב לו. הלך אצל ממרא ונתן לו עצה שימול עצמו וישמעאל בנו תחלה, וכשיראו כן אז יקבלו להמול. וכן עשה: "בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו", והדר כתיב "וכל אנשי ביתו נמולו אתו”. ואי קשיא ממרא שנתן לו עצה מדוע לא מל עצמו? לסוף נמול, כדאיתא באגדה' (דעת זקנים). '"באלוני ממרא – פ׳ בזכות שנטל ממנו עצה על המילה נגלה לו בחלקו. ומקשים וכי עצה היה צריך לקיום מצות השם? ומתרצים שנתן לו עצה באיזה אבר ימול. ולא נהירא לי, וכי לא ידע אברהם לדרוש "וערל זכר" שדרשו רבותינו שהמילה באותו מקום? י״מ: בשביל שרבים מעמי הארץ מלו עמו רצה שיהיה בעצת השרים שלא יהיה פתחון פה עליו' (טור). 'הלך ונמלך בג' אוהביו. כבר תמהו המפרשים ע"ז איך ישאל אברהם עצת אוהביו לקיים את דבר ה'. וע' בחזקוני וברא"ם שתירצו בדוחק. והנכון כדעת האומרים שנמלך אם למול את עצמו בפרהסיא, ולא יירא מפני ליצני הדור, וממרא יעצהו לימול א"ע בפהרסיא. ומ"ש לו ענר כבר בן ק' שנה אתה כו', הוסיף ליעצו עצה רעה ולהדיחו ממצות ה' את אשר לא שאל. אבל עצת אשכול היתה שלא ימול א"ע בפרהסיא. וקרוב לומר עוד כי ענר הגיד לו אשר הברית אשר צוהו ה' לשמור הוא רק על זרעו הצעירים בימים ולא עליו, אך אברהם ידע את דבר ה' כי גם עליו צוהו' (יפה תואר [בב"ר]). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א כדרכו בקודש מגלה את הסיבה בצד ההלכתי ('תורת המקרא' “וירא” אות א). ומסביר שבאמת אילו היו כולם אומרים לו שלא למול הוא יכל שלא למול עצמו, אע"פ שה' אמר לו במפורש, כיון שהוא כרגע במעמד של בן נח, שאין לו חובת גיור, ולכן יכל להסתפק בשבע מצוות בן נח, וכך שלא למול ולהמשיך את מעשיו לתיקון העולם כולו, ראה שם בהרחבה. (אולי אפשר שלכן בב"ר הדרשה של ההתייעצות של אברהם עם אוהביו נאמרה אחרי הדרשות על היחס שבין אברהם אל מול שאר העולם). אולי אפשר לומר שאברהם לא שאל האם למול, אלא רק התייעץ אתם כיצד לעשות זאת, שכיון שהיה בסכנה מהאויבים כמו שענו לו, אז התלבט אולי צריך למול בהדרגה ולא כולם יחד, כדי שיהיה מי שיגן עליו אם יתקפוהו, וכן אולי צריך קודם לעשות פעולות של התחזקות הגוף לקראת המילה ולא מיד למול עצמו בהיותו זקן וחלש, ועל כך התייעץ. וענר ואשכול ענו לו שלא יעשה כלל, אע"פ שלא שאלם האם לא למול, אלא שהם ענו ע"פ דעתם מה כדאי לעשות שלא הבינו את שאלתו או שלא היו באמונה שלמה ולכן הבינו שכדאי לייעץ לו שלא למול כלל אע”פ שלא שאל זאת; או שמה שענו זה יותר עמוק, שלא התכוון לענות שלא ימול כלל כיון שהוא זקן וחלש, אלא שבשל כך קודם יתחזק מאוד ואז ימול, שזה מה שהתכוון כשענה שהוא זקן, שיש להתחשב בזה בעשיית המילה, וכן מה שאמר שלא יסמן את עצמו מול שונאיו אין הכוונה שלעולם לא ימול, אלא הכוונה שלא יעשה זאת מיד אלא יתחשב בזה שמסמן עצמו מול שונאיו, ולכן שיעשה את המילה בהדרגה שלא ימול את כל אנשי ביתו יחד, אולם זה דחוק בפשט דברי המדרש. ואילו ממרא אמר לו למול בפשטות ותמימות גמורה כמו שה' אמר לו, וה' יגן עליו, ולכן כך עשה כעצת ממרא שמל את כולם יחד כמו שהבין מפשטות דברי ה' ובאמנותו התמימה והשלמה (שזהו “בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו" [בראשית יז,כו-כז] שכולם נימולו יחד). לכן לא נאמר ששאל אם למול אלא נאמר בצורה נסתרת כללית: 'הלך ונמלך בשלושה אוהביו' (ב"ר מב,ח), ולא נאמר במפורש ששאלם האם למול או שלא. וכן בתנחומא: 'כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא שימול, הלך לקחת מהם עצה. הלך אצל ענר, אמר: כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא' וכו' (תנחומא "וירא" סימן ג), שלא נאמר ששאלם האם למול או לא, אלא רק שבא להתייעץ איתם על ביצוע המילה, ולא ששאלם האם למול או שלא. אולי גם שאל אותם במיוחד, כיון שהבין שאת אנשי ביתו הוא צריך למול יחד כמו שה' אמר לו, אלא שיש חשש שבאותו זמן יבואו להתקיפו, לכן פנה לשלושת אוהביו שהם אנשי חיל, כמו שמוכח כשנלחם אברהם עם ארבעת המלכים, שגם שלושתם באו איתו; לכן בא להתייעץ אתם על המילה כדי שיהיו אחראים על הגנתו בזמן שימול עצמו ולא יוכל לפעול להגנתו. אולי גם אפשר שאברהם בא להתייעץ עמם, לא שהיה לו ספק למול עצמו אלא שרצה שגם הם ימולו ולכן בא אליהם בצורת אגב, שהתייעץ אתם כדי שגם הם ימולו עצמם מתוך הבנתם את חשיבות המילה. ולכן התייעץ, שאמר להם מה ה' ציווה ובכך התייעץ אתם מה חשיבות ומעלת המילה. אולי אפשר שהתייעץ עמם האם זה מסכן את חייו (שכך ענו לו ענר ואשכול שזה מסכן), שלכן הוא פטור ממילה מדין פקנ"פ. שאמנם הקב"ה אמר לו למול, אבל הכוונה שחל עליו דין של מילה, עליו ועל זרעו, אולם בדין של מילה יש דין שלא למול מי שמסכן את חייו (מעין תינוק שמתו אחיו במילה, שלא מלים אותו), ולכן אברהם בא לברר מה דינו לעשיה בפועל של ברית המילה, ע"פ ההלכה. שאין זה סותר את דבר ה' שאמר למול, שהכוונה שחל עליו ההלכה של מילה כמו בדורות, ובדין זה המסוכן אינו מל בפועל (ובכ"ז מתגלה בו שם מהול שזהו מהותם של ישראל, כמו שהמשנה אומרת שכל ישראל נקראים מולים, גם אותם שלא מלו [משנה נדרים ג,יא]).