חנוכה חל סמוך לפרשת "וישב" נראה שיש בזה רמזים על כך שיש קשר בין המסופר בפרשה זו ואחריה לעניין חנוכה (שכל המציאות גנוזה בעומק התורה). (אולי כרמז שמשה בירך את ישראל כעין כנגד ברכת יעקב את ישראל [כעין כמו שלכן משה לא ברך את שמעון כשלעצמו, כמו בברכת יעקב שלא בירכו: 'ולא הזכיר שמעון … או הלך על דרך יעקב, שלא בירך שמעון ולוי' (ראב"ע; דברים לג,ו)], ומשה בירך את לוי: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון" [דברים לג,יא]. 'ד"א: ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם עובדי כוכבים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים - י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה”' [רש"י]. ממילא משה רמז לחשמונאים, וכך יש כרמז לברכת יעקב, שמה שיעקב מזכיר בברכתו ששבט לוי אשם במכירת יוסף ובהריגת שכם ['"שמעון ולוי אחים" – בעצה אחת על שכם ועל יוסף' (רש”י; בראשית מט,ה)] יש לזה בעומק קשר לחשמונאים). פרשת וישב (וזהו התחלת פרשת מכירת יוסף) מתחילה: “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז,א), שכך גם מלכות יוון החלה לשלוט עלינו בזמן שהינו בארץ, וכן כל זמן שלטונה עלינו היה בהיותנו בארץ (להבדיל מגלות בבל שהגלתה אותנו, ובגלות פרס ומדי שיא הגלות היה בצרת המן שכל המעשה נעשה בשושן, וכן רומא הגלתה אותנו). התחלת השנאה של האחים ליוסף החלה בראותם את הכתנת: “וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (שם ג-ד). את הכתנת יעקב עשה בשל שיוסף היה ת"ח, וכן היה דומה לו: '"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף". רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. רבי נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו' (ב"ר פד,ח), וכן הביא רש"י: '"בן זקנים" - שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ד"א: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו' (רש"י; בראשית לז,ג). כך כנגד זה היוונים גזרו נגד לימוד התורה וקיום המצוות, כיון שרצו שישראל יהיו כמו כל שאר העמים, שזהו כרמז שהיה דומה ליעקב, כעין שבבנ"י יש גילוי של המשכיות ישראל בקיום המצוות שלא כשאר העמים, וכן זה קשור ללימוד תורה שרצו לבטל (וכן כרמז שיוסף נולד לעת זקנותו, שכך מתתיהו היה כבר קשיש כשהחל המרד, ונפטר לאחר מעט זמן). בנוסף, הכתנת מרמזת על לימוד התורה של יוסף, שזהו שהכתנת היא גילוי חיצוני לתורה, שזה כמו גילוי של יון שיש בהם גילוי חיצוני לתורה, שזהו הלשון שבה רשומה התורה שמותר להיכתב יוונית: 'רשב"ג אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. א"ר אבהו א"ר יוחנן: הלכה כרשב"ג. וא"ר יוחנן: מ"ט דרשב"ג? אמר קרא (בראשית ט, כז) "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם", דבריו של יפת יהיו באהלי שם. ואימא גומר ומגוג? א"ר חייא בר אבא: היינו טעמא - דכתיב "יפת אלקים ליפת", יפיותו של יפת יהא באהלי שם' (מגילה ט,ב). 'יפיותו של יפת - הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני יפת' (רש"י). לכן הכתנת היפה כעין מתגלה אצל גלות יון, שביון מתגלה כעין גילוי חיצוני לתורה, ונרמז על יופי (וכן היוונים דגלו בחשיבות היופי, שלכן עשו תחרויות עירום באיצטדיונים, וכן התנגדו למילה שזה לשיטתם פגיעה בשלמות היופי הטבעי של הגוף, זה היה חלק מההתנגשות מול התרבות הישראלית). לוי רצה להרוג את יוסף: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו” וגו' (בראשית לז,יט-כ [ומי שאמרו זהו שמעון ולוי, כמו שפרש”י בברכת יעקב – בבראשית מט,ה, וכן בתנחומא “ויחי” סימן ט]), וכך נעשה בחשמונאים, שארבעה מבני מתתיהו מתו, ואף בסוף לא נשאר מהם אף אחד; ואף התגלה כנגד שזרקוהו לבור (שאף בזה היה סופו למות שם), שזהו הורדה מלמעלה למטה, כעין סופם של משפחת חשמונאי שהיה בהתאבדותה של האחרונה לבית חשמונאי בקפיצה מהגג אל מותה: 'סליקא לאיגרא ורמא קלא; אמרה: כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא' (ב”ב ג,ב); ונשארו רק העבדים מבית חשמונאי, כעין שמכרו את יוסף לעבדות. יוסף חלם שני חלומות ובעקבות זה אחיו כעסו ורצו להרגו (“ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו” [לז,יט-כ]), כך מתגלה גלות יון והחשמונאים שזה היה בבית שני (כעין שני חלומות); ושנאת האחים נבעה מהכתנת והחלומות כך שזהו כשלושה דברים (כתנת ושני חלומות), ולכן גלות יוון התגלתה כגלות השלישית (לאחר בבל ופרס). יוסף סיפר את החלומות שראה עצמו כמלך, שדבר זה מכוון לדורות, למלכות ישראל שהם היו מלכים מצאצאי יוסף, שפיצלו את המלוכה מיהודה, ולזה האחים ויעקב לא הסכימו (כמו שמסביר את עניין החלומות מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' “וישב” [ע”פ נבואת עמוס, ודברי השר הרומאי, והסמיכות בפס' להתחלת שושלת מלכות דוד]), ולכן באו להמיתו; לכן בחשמונאים עמדו שבט לוי כמלוכה, כעין כמו מלכות יוסף שאינם מיהודה, והיה עליהם לתת חזרה את המלוכת ליהודה ולא עשו כך, ולכן מתו כמו שפעל לוי בעצמו להמית את יוסף מטעם זה. או שלוי התנגד למלכות יוסף, כיון שהמלוכה ראויה ליהודה, אולם במקרה שהמלוכה צומחת מתוך המעשים שקורים, כמו בחשמונאים שיצאו למלחמה ומתוך כך עלו למלכות, אז בזה אין בעיה, ולכן זה לא סותר את מעשי לוי שהראה התנגדות למלוכת יוסף שאינו מיהודה (ראה בהרחבה על מלכות החשמונאים ב'תורת המועדים', 'מלכות החשמונאים לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א, שמסביר ומברר את מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן האם היה מותר לחשמונאים למלוך, ומברר לעומק ע”פ המקורות את תפיסת מעמדם). היוונים גזרו על ישראל גזרות, ובפרט גזרו על המילה ועל שמירת שבת וחג ('עַתָּה בֽוֺאוּ וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם וּנְבַטֵּל מֵהֶם אֶת־הַבְּרִית אֲשֶׁר כֹּרַת לָהֶם שַׁבָּת רֹאשׁ־חֽוֺדֶשׁ וּמִילָה' [מגילת אנטיוכוס, ט], שביטול ר”ח גורם לביטול החגים שנקבעים על פיהם), גזרו לעבוד ע”ז (כמו שמסופר על הבמה לע”ז שעשו במודיעין שמשם התגלגל המרד), גזרו לרשום על קרן השור כפירה בה' ('"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן; שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' [ב”ר ב,ד]), וגזרו שכל הנישאת תבעל להגמון תחילה ('ובמה היו מצרים להם מלכי יון? היו מושיבין קסטריאות בעירות להיות מענין את הכלות ואחר כך היו נשואות לבעליהן, ומנעו את ישראל שלא לשמח עם נשותיהם, לקים מה שנאמר: "אשה תארש ואיש אחר ישכבנה". ולא היה אדם מבקש לישא אשה מפני הקסטריאות. חזרו מכניסין אותן בחשאי' וכו' (מגילת תענית, יז אלול), וגזרו שלא להזכיר את שם ה' ('שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם' [ר"ה יח,ב]). נראה שבכל אלו יש כרמז למה שנעשה בהקשר ללוי ולתוצאות מעשיו: יוסף במצרים כשעלה לגדולה דרש מכל המצרים למול כדי לקבל מזון ('"אשר יאמר לכם תעשו". ר' אבא בר כהנא אמר: כפאן למול. ר' שמואל בר נחמן אמר: "חייתנו" אין כתיב כאן, אלא "החייתנו", נתת לנו חיים בעוה"ז וחיים בעוה"ב' [ב”ר צ,ו]), וזהו גילוי של מילה שעליה גזרו היוונים; בנוסף, אצל יוסף במצרים התגלה עניין שם ה' שהיה שגור על פיו: “וירא אדניו כי ה' אתו" וגו' (בראשית לט,ג). '"כי ה' אתו" - שם שמים שגור בפיו (ב"ר)' (רש"י), שכך היוונים גזרו שלא להזכיר שם ה'; וכן במצרים היה את המקרה של אשת פוטיפר, שזהו ביאת איסור כעין גזרת תבעל להגמון תחילה. בלוי התגלה גם שהרג את אנשי שכם, שיעקב האשימו בכך כשברך את השבטים, שזה מראה על מהותו, ולכן גם רצה להרוג את יוסף בשל טבעו; ובשכם היה גילוי של מילה, שאמרו לאנשי שכם למול והם אכן מלו (בראשית לד,טו; כד), וכן מתגלה שם עניין של מיעוט בגילוי שם ה', שכיון שמלו ורצו להתחבר אליהם אולי היו מקבלים על עצמם להצטרף לבית יעקב (' ... ואולי ישובו אל ה', והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל' [רמב"ן בראשית לד,יג]), כך שהריגת אנשי שכם זהו מיעוט בגילוי שם שמים בעולם. בנוסף, בהקשר לשכם נאמר קודם "ויחן את פני העיר" (לג,יח), ודרשו במדרש: 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום; הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב”ר עט,ו), הרי שהיה שם גילוי של שבת, וזהו כנגד שגזרו על שבת וחג (ר”ח) [לכן נרמז במלאכות על תחומין, שזה חל בחג כמו בשבת (שלא כבישול)]. וכמובן שכל זה היה בעקבות האונס של דינה ע”י בן המלך, שזהו כמו הגזרה של הבעילה להגמון תחילה. יוסף נמכר והורד לחו”ל, וישיבת חו”ל זהו כעין ע”ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,א), שזהו כמו שדרשו היוונים לעבוד ע”ז (וכן גילוי של נגד האמונה בה' ע”י כתיבה בקרן השור, כעין יוסף שהוא שור ונאמר בו קרן ["בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו” (בראשית לג,יז)], וכך בחו”ל כעובד ע”ז שזהו ההיפך מהאמונה בה', ולכן כעין יש בזה גילוי שלא מאמין בה': 'וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים”' [שם; אמנם הגמ' הסבירה שהכוונה כאילו עובד ע”ז, אבל זה לא מה שנאמר בברייתא, אלא כוונת הגמ' שכאילו עובד ע”ז שבכך זהו כעין שאין לו אלוק ולא שאין לו בכלל אלוק], וזהו גזרת הכתיבה על קרן השור שאין להם חלק באמונה בה', שזה כדי שיהיו קשורים לע”ז כמו שאר העמים). יהודה בא על כלתו שחיכתה להיות אשתו של שלה בנו, ולכן זהו כעין הגזרה של תבעל להגמון תחילה (וזה קשור ללוי, כיון שיהודה הלך לתמר בשל מות אשתו, והיא מתה בעקבות שלא הציל את יוסף, וכן בניו מתו בשל כך: 'רבי שמואל בר נחמני אמר: אף קובר אשתו ובניו, דכתיב (בראשית לח, יב) "ותמת בת שוע אשת יהודה" וגו', וכתיב "וימת ער ואונן”' [סוטה יג,ב] והוא לא רצה לתת לתמר את שילה כי פחד שגם הוא ימות כאחיו, וכך התגלגל מה שתמר עשתה: "כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה” [לח,יד]) [וכן מה שלא נתן לה את שילה זהו כעין שבעקבות הגזרה: 'ולא היה אדם מבקש לישא אשה מפני הקסטריאות']. יהודה הלך לגזוז את צאנו, ובגזיזת הצאן יש מתנות לכהנים – ראשית הגז, כך שמראים בזה את קשרנו לה', כך התגלה בגזרת היוונים לכתוב על קרן השור שאין חלק בה', שזהו גילוי בחיות השייכות לאדם וגילוי של קשר לה'; ותמר בקשה מיהודה את חותמתו כערבון: 'טבעת שאתה חותם בה' (רש”י; בראשית לח,יח), שכך התגלה בכתיבה, כעין טבעת שחותמת את דברו. בחנוכה התגלה נס הניצחון יחד עם נס המנורה, כעין שיוסף אמנם ירד לגלות, אבל מזה עלה למלכות, כמו שהחשמונאים מהיותם בגלות יון עלו למלוכה ע”י הניצחון, וכשיוסף הורד למצרים זה היה כשנשאו הגמלים של הערבים ריח טוב שלא כרגיל: "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (לז,כה), ' … שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע. … "וצרי" - שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף הנמנה עם סמני הקטורת' (רש”י). שכך זה כרמז לנס המנורה, כעין שבנס הזדמן ליוסף שלא יורידו כרגיל ריח רע, שזהו נפט ועטרן שהם חומרים שמיועדים להדלקה (כמו שחז”ל מביאים אותם בנר שבת: 'בעטרן ובנפט' [משנה; שבת ב,ב]), כרמז למנורה שהאירה, וזה אור של קדושה, ולכן כעין רמז בריח טוב – חיובי, ובפרט שנשאו גם צרי שזהו מסמני הקטורת ומזבח הקטורת נמצא בקודש יחד עם המנורה. בנוסף, שנאת האחים ליוסף היתה בשל שלושה דברים – הכתנת ושני החלומות, כך יון היתה הגלות שלישית, ובחלום השני (שהוא הדבר השלישי) יוסף חלם על שמש ירח וכוכבים (בראשית לז,ט), שהם מאירים. במכירת יוסף היו ארבעה שותפים במכירתו וקניתו: '"וימשכו" - בני יעקב את יוסף מן הבור, וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדינים והמדינים למצרים' (רש”י; בראשית לז,כח) [ישראל, ישמעאלים, מדינים ומצרים], שכך בזמן החשמונאים מלכות יון היתה מחולקת בין ארבעה אזורי שליטה של יון, שהתפצלה מלכותם לארבעה מלכויות.