"רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף ישב הכרובים הופיעה" (תהלים פ,ב). '"רעה ישראל" - מנהיגם ופרנס שלהם יוסף, וכל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב' (רש"י). '"רועה" - אתה רועה ישראל קשוב תפלתנו. "נוהג" - אתה הנוהג את יוסף כרועה המנהיג את הצאן, ולפי שיוסף כלכל את השבטים במצרים לכן נקראו על שמו. "יושב" - אתה הוא היושב על הכרובים שעל הארון הופיעה והאר לנו ישועה' (מצודות). יוסף מייצג את עם ישראל, ומבקשים מה' שיופיע ויגאלנו; יוסף מייצג את ישראל בשל שבמצרים כלכל את ישראל (וזה דבר שבמהות יוסף, שלכן מראש [עוד לפני שכלכלם במצרים בפועל] חלם את חלומותיו שיהיה מלך עליהם; וכן הוא כעין עיקר יעקב [ולכן השאר כעין תחתיו]: “אלה תלדות יעקב יוסף” וגו' [בראשית לז,ב], ולכן לשניהם קרו דברים דומים [ב”ר פד,ו]. וכעין רמז בדברי חז”ל: '"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב", כך אמרו חכמים: "אלה תולדות יעקב יוסף", התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף ובשבילו' וכו' [שם,ה], כך שכעין הוא מעליהם בראש). נראה שיש בזה רמז שיוסף משפיע לכלל ישראל כח לישועה מהגלות ע"י שיוסף ירד למצרים כדי להוריד את ישראל בכבוד, שזהו הקלה מקושי הגלות, ובזה יש משום 'מעשה אבות סימן לבנים' (בהיות יוסף כעין ראש לישראל במהותו; וכן שכך התגלה אצל יעקב אבינו שיוסף הצילו ולכן כך גם מתגלה בבניו): 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"' (שבת צט,ב). [בפס' בהושע הזה נאמר על: ' … "ואהיה להם" - הנהגתים ברחמנות כמו החורשים הרחמנים המרימים העול מעל לחיי הבהמה להקל ממנה כובד משא העול. "ואט עליו אוכיל" - כהחורשים הרחמנים המטים אוכל לפי הבהמה בעת שחורשת, ר"ל הקלתי עולם והספקתי די צרכם' (מצודות). כך שיש כאן רמז להקלה על הבהמה ולאכילה שלה שנעשה ע”י החורש בעל הבהמה. החורש כעין הרועה בעל הצאן שיוסף נמשל אליו; וגילוי בהמה, הקלה מהקושי ואכילה, זהו כעין רמז ליוסף שכלכל את ישראל באוכל והוא ירד לפניהם כדי להקל מהשעבוד, וזה נרמז בבהמה שעל יוסף נאמר דימוי לבהמה: “בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ" וגו' (בראשית לג,יז), שזהו בהמה וגילוי של נצחון על האויב שזהו הקלה מהקושי שיכלו או עשו לנו, ובפרט "אפסי ארץ" זהו 31 מלכים שהיו בכיבוש הארץ (רש"י), שזהו כרמז לגלות שבדר"כ זה מתגלה בגלות מהארץ; שכך רמז להקלה מהגלות ע"י גילוי יוסף]. לכן בצרות יוסף מתגלה כרמז לגלויות, כמשפיע להקלה בהם. יוסף נמכר כעבד, והוא עבר כמה ידיים: "וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה. ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו. ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה" (בראשית לז,כה-כח), '"ויעברו אנשים מדינים" - זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. "וימשכו" - בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים' (רש"י; פס' כח). ובהמשך אשת פוטיפר מעלילה עליו וכך נזרק לבית האסורים, שזהו עוד צרה שבאה עליו. יוצא שיש גילוי של ארבע צרות: מכירה לישמעאלים, מכירה למדיינים, מכירה למצרים, ואשת פוטיפר. בזה התגלה הקלה (שמתגלת בירידתו למצרים הקלה לכלל ישראל בהמשך, שירדו לגלות בצורה קלה יותר) וכך כנגד זה מתגלה בהמשך הדורות כח להקלה בגלות. כנגד גלות בבל זהו המכירה לישמעאלים, שישמעאל התווכח על ירושת אברהם ואף ניסה לכן לרצוח את יצחק (רש"י; בראשית כא,ט), שזהו שרצה לנחול את הכל, וממילא זה כולל גם את נחלת א”י; ולכן זה מגלה על עניין ירושת הארץ, כעין כמו שבבל כבשה את הארץ והגלתה אותנו (כמו ישמעאל שרצה שהארץ לא תהיה ביד יצחק אלא בידיו). ועוד שיש לישמעאלים גילוי של חלק בארץ בזמן שישראל לא כאן: 'וַוי עַל הַהוּא זִמְנָא, דְּאִתְיְלִיד יִשְׁמָעֵאל בְּעָלְמָא, וְאִתְגְּזַר. מַה עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? אַרְחִיק לְהוּ לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל מִדְּבֵקוּתָא דִּלְעֵילָּא, וְיָהַב לְהוּ חוּלָקָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא גְּזִירוּ דִּבְּהוֹן. וּזְמִינִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, לְמִשְׁלָט בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, כַּד אִיהִי רֵיקַנְיָא מִכֹּלָּא, זִמְנָא סַגִּי, כְּמָה דִּגְזִירוּ דִּלְהוֹן בְּרֵיקַנְיָּא בְּלא שְׁלִימוּ. וְאִינּוּן יְעַכְּבוּן לְהוֹן לִבְנִי יִשְׂרָאֵל לְאָתָבָא לְדוּכְתַיְיהוּ, עַד דְּאִשְׁתְּלִים הַהוּא זְכוּתָא דִּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל' (זוהר ח"ב לב,א [תרגום: 'אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הַדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַמִּילָה שֶׁבָּהֶם. וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִשְׁלֹט בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא רֵיקָה מֵהַכֹּל זְמַן רַב, כְּמוֹ שֶׁהַמִּילָה שֶׁלָּהֶם רֵיקָה בְּלִי שְׁלֵמוּת, וְהֵם יְעַכְּבוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם אוֹתָהּ זְכוּת שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל']), וזהו כנגד גלות בבל שהגלתה את ישראל (וכן האחים מכרו את יוסף לישמעאלים שעמדו ללכת למצרים, כך שזהו כגלות בבל שהיא הוציאה בכח את ישראל מהארץ). כנגד גלות פרס ומדי זהו המכירה למדיינים (ש"מדיינים" כולל בתוכו את המילה 'מדי' שהמלכות היתה משותפת לפרס ומדי), שמדיין זהו לשון דין, כעין כמו שהמן בא לכלות את ישראל בעקבות מרדכי שלא עשה כדין שלהם, שמרדכי לא השתחווה להמן לפי מה שהמלך גזר: “וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך … וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי" (אסתר ג,ב-ו). וכן כשהמן דיבר לאחשוורוש להשמיד את ישראל הוא טען שכך זה ע"פ דין: '"ואת דתי המלך אינם שומרים" והנם חייבים מות' (ראב”ע; אסתר ג,ח). בנוסף, משה גדל במדיין, ולכן מרמז על פרס ומדי שבהם נעשה השלמה למעשה משה (במתן תורה): '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר", א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). כנגד גלות יון זהו המכירה למצרים, שמצרים היתה מרכז הכפירה העולמי בה' מכח הצד המדעי (ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “לך לך" אות א), וזהו כעין יון שניסו להשפיע על ישראל כפירה, והם היו שיא המדע והפילוסופיה בעולם. בנוסף, מצרים היתה מקולקלת מצד תאוות הערווה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" וגו' (ויקרא יח,ג). '"כמעשה ארץ מצרים" - (ת"כ) מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל' (רש"י); וכך גם התגלה בגזרות יון שגזרו שכל הנשאת תבעל להגמון תחילה (ושיא הקלקול זה במקום שישבו ישראל, כעין רמז כמו יון שגזרו במקומם של ישראל – בא”י). כמו כן, במצרים ישראל התדרדרו לשער המ"ט בשערי טומאה, כך יון בגזרותיהם רצו שישראל יעבדו ע”ז. כנגד גלות אדום זהו הצרה של אשת פוטיפר, שהיא הורידה את יוסף לבית האסורים, ל"בור” (בראשית מ,טו), הורידה אותו לתחתית, שזהו כעין גילוי כנגד אדום, שהם הפכים מישראל בעליה וירידה: 'קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן - אל תאמן. ישבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א). בנוסף מעשה אשת פוטיפר נעשה בעקבות קשר ללקיחת אסנת: '"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא" ולא היה צריך קרייה למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה", ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו? … ר"ש בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים; דא"ר יהושע בן לוי: רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה' וכו' (ב"ר פה,ב), וכן אסנת קשורה לעניין אשת פוטיפר, שהיא הצילה את יוסף: ' … אפילו כן רצה להרגו, עד שבאת אסנת בסתר אל פוטיפרע ונשבעה לו וספרה האמת. ... ויש אומרים: בת דינה היתה אלא שגידלה פוטיפרע' (ילקו"ש; רמז קמו). אסנת קשורה למעשה אשת פוטיפר, והיא בת של דינה אחות השבטים, כך שזה כרומז לגלות אדום, כיון שזה כעין רמז לעשו שהוא אחי יעקב. גלות אדום היתה ארוכה ביותר (כמו שהוכח במציאות, וכן כמו שאומרים חז"ל: '"עַל פְּנֵי תְהוֹם" זה גלות ממלכת הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום' וכו' [ב"ר ב,ד]), וכך מכירת יוסף (כנגד שאר גלויות) היתה יחסית בזמן קצר (וכן זמן היותו משרת בבית פוטיפר היה רק שנה), אבל היותו בבית הסוהר (בשל אשת פוטיפר, כנגד גלות אדום) היה הרבה זמן – י"ב שנה (סדר עולם רבא, ב [אמנם בב”ר פו,ו מובא שיוסף היה בבית פוטיפר י”ב שנה, אולם כבר הגיהו כל המפרשים שזה ט”ס וצ”ל י”ב חודש ולא י”ב שנה]). אולי על דרך הרמז נאמר: “כי מבית הסורים יצא למלך כי גם במלכותו נולד רש" (קהלת ד,יד), '"כי מבית הסורים יצא למלך", זה יוסף שיצא מבית האסורים של פרעה. יצא למלך (בראשית מא, יד): "וישלח פרעה". "כי גם במלכותו נולד רש", במלכותו של יוסף נולדה רשתו של פוטיפרע' (ב"ר פט,ג). 'והאב"א כתב וז"ל: פי' כשמלך יוסף הורידו מגדולתו ונתרושש ונעשה כהן לאליל, עכ"ל. כלו': דלכן כתיב מעיקרא שר הטבחים ולבסוף כתיב כהן און. כי לאחר שנתרושש נעשה כהן און פי' כהן לאליל' (עץ יוסף). אולי יש בזה רמז עמוק (מעבר לפשט המדרש) שכמו שלומדים מיוסף לדורות (שדברי קהלת הם כלליים לדורות, ויוסף הוא דוגמה לזה: '"כי מבית הסורים" – כי זה הילד המסכן מלט עצמו בחכמתו מבית האסורים אשר היה כלוא שם ויצא למלוך במדינה, וכאשר קרה ליוסף במצרים' [מצודות (וכך גם משמע מרש”י והראב”ע)]), כך גם מה שביוסף נעשה שמי שפגע בו (פוטיפר) נחלש ממעמדו וכחו, כך מתגלה בדורות דרך כח יוסף, החלשה של כח האומות שבאות לשעבדנו, שבכל גלות מקל משיא הגלות הקשה. אולי לכן חסר א' ("מבית הסורים") כרמז שבהעלותו מהצרה (שיצא למלוך, שזהו ביטול הצרה) פעל לחסר קצת משיא הגלויות שיהיו (שביטל קצת מהצרות שיהיו; וזה אות א' שהיא ראש האותיות, כעין הראשונה למעלה, שזה נחסר, שמפחית משיא השעבוד), שכך פעל בכמעין מעשה אבות סימן לבנים, וזהו א' שהוא בראש האותיות, כעין אב (שהוא הראשון) לבאים אחריו. כמו כן יש בזה רמז לא' נסתר – הקב"ה יחידו של עולם, שנסתר ומסובב את הכל, ודרך הגלויות והגאולה מביא את העולם לשלמותו, לתיקון עולם; וכן נמצא עמנו בהסתר בגלותנו להגן עלינו: 'תניא ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן' וכו' [מגילה כט,א]).